גבירותיי ורבותי, במסגרת המירוץ המטורף לתואר "העיתונאי שיוכל להגיד ראשון 'אמרתי לכם!' כשהבועה תתפוצץ שוב", יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים כמה כתבות כל כך מופרכות, עד שקורות החיים של ג'ייסון בלייר יכולים להיחשב כתורה מסיני לידם.
נתחיל עם קולגה לשעבר מספר אחד, השכן דרור גלוברמן, שכאילו לא עברו ארבע שנים מהבועה המקורית והוא כבר ממהר להציג את המשוואה "סושי=בועה", ואף מזהיר "על עיתונאי טוב קשה מאוד לעבוד פעם אחת; אי אפשר לעבוד עליו פעם שנייה. היינו שם; אנחנו מזהים את טעמה של הפנטזיה ואת ריחה של היוהרה מקילומטר". ויש עוד.
מוצג מספר 2 של התביעה מגיע מפנקסו של יובל דרור, קולגה לשעבר מספר שתיים (זה לא שאני מדרג אותם, חס וחלילה. להיפך - לפעמים אני מדמיין שהם עוברים ממסיבת עיתונאים אחת לשניה ומציגים את עצמם "שלום, אנחנו יובל דרור גלוברמן"),שמציג לראווה את המשוואה ההכרחית השניה "הרבה כסף=בועה".
בין לבין התפרסמו בעיתונות העברית עוד כמה "שלא תגידו שלא אמרנו לכם" שונים ומשונים, בהם הופיעה המשוואה החותכת "התעוררות מיזמי האינטרנט=בועה", ובחלקם היו אף כאלה שהנחיתו את מכת המוות עם המשוואה "השקעות של קרנות הון סיכון=בועה". רק מילה אוריינטלית אחת נעדרת מתמהיל הקלישאות שלכאורה מקדם לפתחנו עוד בועה - שיאצו. יכול להיות שבבועה הבאה זה יהיה פילאטיס.
חצי שנה לפני יום הכיפורים הבא, אני מקדים ומבקש סליחה ומחילה מאלו שהופיעו כאן בשמם ואלו שצוטטו באנונימיות, יען כי אני הולך להיכנס במי שהביאה אותם לעולם (באופן אפלטוני, כמובן) כמו גם, כנראה בכמה דורות מעליה.
תגידו, אתם בסדר? מקריאת המניפסטים הנוזפניים הללו מתקבלת התחושה שכל מי שסבב את הבועה הקודמת לא למד דבר, ואילו העיתונאים, ירום הודם ומקלדתם, ניצבים כאן כ-aibo השמירה של המגזר, ושולפים מעמוד 17 של "כך תזהה בועה" את התסמינים הנכונים.
איך אומרים המגניבים בארמית? איפכא מסתברא.
היחידים שלא למדו לקח מהבועה הקודמת הם העיתונאים. במסווה של כבדות ראש ופיקפוק זהיר הם מבצעים כאן את מה שמכונה בעגה המקצועית overshoot. "לפני חמש שנים רוממנו מתחת לכל עץ רענן את הסטארטאפיסט עם האינטרנט שיביא את המיליארד? היום לא נירק אפילו לכיוונו של מישהו עם קבלות שבסך הכל רוצה להגיע לאיזון תקציבי ואולי להרוויח כמה דולרים". אין בנטיה להיות זהירים שום דבר רע, אבל הקיצוניות שבה מתבטאת הזהירות הזו היא מקוממת.
אבל מילא, אם רק הייתי רואה בשלב הזה את הגרסה התקשורתית של החתול שנכווה ברותחין, עוד אפשר היה להבליג. בכל זאת, הסקפטיות היא לחם חוקו של הבלוג הזה (בפסח מצה). אלא שבעוד חמש שנים עברו על מיכאל הסטארטאפיסט, ובהן הוא למד שלא קופצים לשוק מבלי לבדוק מה עומק התוכנית העסקית, העיתונאים (הללו) נעזרים במנגנון הידוע "קבע את דעתך וחפש לה עובדות".
מתוקף עבודתי בשנתיים האחרונות אני מסתובב לא מעט בקרב מה שכנראה מאוס על יובלדרורגלוברמן (יד"ג, בקיצור), כלומר אנשי הון סיכון ויזמים. מי שחושב (וקורא) שהיום ניתן, בקלות, לגייס הון ראשוני למיזם טכנולוגי (סטארט אפ בלעז), שיתן לעצמו מכה בראש ויפסיק לראות "פספוסים" כי זה מוריד לו את ה-I.Q. כמות המיזמים והיזמים שנשלחים בידי הקרנות אחר כבוד "לעבוד על התוכנית העסקית", "למצוא שוק", "להביא הסכמה עקרונית מלקוחות פוטנציאלים" ו"לעזאזל" לא היתה מביישת את יחס הנבחנים/מתקבלים בכוכב נולד. טווח הזמן הדרוש לגיוס הון ראשוני כזה הוא, ברוב המקרים, בין חצי שנה לשנה. לגרום לקורא להאמין שהכסף זורם פה כסאקי זו ממש עיתונות מביכה.
נכון, הקרנות הישראלית (כמו רוב אחיותיהן הזרות) מעדיפות לפזר את הסיכון באמצעות השקעה משותפת עם קרנות אחרות. אפשר לראות בזה אקט של פחדנות ("הון סיכון ללא סיכון, הא?") ואפשר גם לראות בזה אקט של פיזור סיכונים נבון. לא חסרות קרנות שמעיזות לקחת את הסיכון ולממן יזם בודד או זוג למשך תקופת הבדיקה הראשונית. כמות ההשקעות הראשוניות (מה שמכונה גיוסי Seed) עלתה בשנתיים האחרונות, אך היא עדיין לא מגיעה להיקפים שמצדיקים סיקור בבחינת "תביא פרזנטציה וקבל צ'ק". כשגלוברמן מתאר את חוויותיו מכנס איגוד האינטרנט, וכותב כי "הנוכחים...דיגמנו כל אחד את אסטרטגיית ההשקעות הנוכחית שלו, שהייתה שונה באופן קומי כמעט מהקולקציה של לפני שנתיים וארבע", הוא מוכיח שהבדיחה היא עליו. לו היו הקרנות משקיעות היום במה שהשקיעו לפני ארבע שנים, לא היו לו בעוד שנה שקי איגרוף בדמות סטארט אפים להתעלל בהם.
יובל דרור תמה על הגיוס הענק של Webroot, ספקית תוכנות אנטי-רוגלות (Anti-Spyware). בשביל מה צריכה חברה שמוכרת מוצר שאחרות נותנות בחינם 108 מיליון דולר? יבקר נא מר דרור במחשבי הארגונים בהם עובדים אנשים ונשים שגורלם לא שפר עליהם ולא נותנים להם לכתוב באינטרנט ויבדוק אלו תוכנות שניתנות בחינם מותקנות שם ולא מקבלות נזיפה מטעם האחראי על המיחשוב. אני יכול לחסוך לו את הביקור הזה: התשובה (כמו בשאלה "איך קוראים להוא שעומד ליד קיאנו ריבס?") היא "קרוב לאפס". ארגונים מתקינים תוכנות שיש מאחוריהן חברה שאפשר לבוא אליה בטענות כיוון שיש לה גב כלכלי (לפני שאנשי הקוד הפתוח קופצים בזעקות, אני מכליל את הקוד הפתוח בקבוצת "אפשר לבוא אליה בטענות"). ארגונים לא מתקינים תוכנות חינמיות. לפתח ערוצי מכירות לארגונים עולה כסף. אולי לא 108 מיליון דולר, אבל עולה.
הסיבה המרכזית, לדעתי, לגיוס הענק הזה היא מתן אפשרות לרכישת חברות מתחרות או משלימות. להערכתי בחודשים הקרובים תכריז Webroot על רכישת חברה, במזומן. לכאורה, אפשר היה לרכוש את החברה בעסקת החלפת מניות, אולם בעסקה שכזו היו מדוללים בעלי האחזקות ב-Webroot (כלומר המשקיעים), ואילו רכישה במזומן היא הוצאה כספית חד פעמית, שאינה פוגעת באחזקות (להיפך, הזרמת ההון ל-Webroot איפשרה למשקיעים להגדיל את שליטתם בחברה).
כל ההסבר הארוך לעיל נועד להדגים שהשקעות פיננסיות גדולות אינן מהוות בהכרח זריקת כסף לפח, ומוטב שמי שחורץ את דינו של הכסף הזה למגירת "בועה" יזכור שכל עוד הוא לא שאל אותם עבור מה הכסף, או שאל ולא נענה, התאוריות שלו בועתיות באותה מידה שהוא מאשים בה את נשואי סקירתו.
חמש שנים אחרי, ובמסדרונות קרנות ההון סיכון מסתובבים אנשים שכבר הרימו חברה או שתיים בימיהם. אנשים כאלה נחשבים להימור מחושב של המשקיעים, כיוון שהם כבר הוכיחו שהם מסוגלים להקים חברה וגם להביא אותה לפורקן (ולא לפירוק). העובדה שכמות היזמים הללו גדולה משמעותית מהכמות המקבילה לפני חמש שנים (בכל זאת, עברו חמש שנים) לא ממש משנה ליד"ג. זה לא שאין בוגרי טכניון ו-8200 שכבר משמיעים לעצמם בראש את הקצ'ינג של הקופה הרושמת, אבל נסו לדבר איתם אחרי שהם מסתובבים בקרנות ומתבקשים לחזור כשהם יותר רצינים. הכסף היחיד שקל לקבל היום הוא תשלום על 500 מילה שאינן מגובות בעובדות.
(גילעד נס)
(תוספת, אולי מאוחרת מדי: בתגובתם המשותפת של גלוברמן ודרור נרמז שהסתרתי את העובדה כי כבר איני עיתונאי. ראשית, העובדה הזו לא נסתרת, וכל אחד מוזמן לגשת לקישור המצוי בצד שמאל תחת "על הכותבים". שנית, למקרה שאתם עצלנים, אציין שהחל מיוני 2003, עת עזבתי את תפקידי כעורך וככתב בעיתון גלובס, אינני עיתונאי. תגובתם של דרור וגלוברמן מצויה כאן).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
