הקולנוע הישראלי מצטרף לחגיגת
להלן הכותרת ופיסקת הפתיחה של ידיעה שהופיעה אתמול ב-NRG בראנז'ה:
"גם הקולנוע הישראלי מאמץ את הפרסום הסמוי
אחרי ש"תוכן שיווקי" הפך למונח הלוהט ביותר בתחום הפרסום בטלוויזיה, החליטו בענף הקולנוע הישראלי – להצטרף לחגיגה. מה שידוע לתעשיית הקולנוע העולמית כבר שנים, מתחיל לחלחל גם לביצה המקומית".
איך לומר את זה בעדינות הראויה? נדמה לי שטרם צולמו בישראל ולו 100 פיט של קולנוע מסחרי בלי איזה פרסום סמוי בפנים (גם בתגובות לידיעה, הוכחה לנחיצות הטוקבקים למשהו שהוא מעבר לאוורור לחצים, עמדו על כך). את חטאי אני מזכיר היום - לפני 16 שנה עשיתי סרט קצר. כלב מת לא ראה אותו, אבל בכל זאת, עלית שילמה 1000$ כדי שיראו לחצי שניה את התמונה שכאן. אז מאיפה הכותרת והטקסט המעט מביכים? אולי כי בלעדיהם, לידיעה אין, לכאורה, צידוק.
הכסף הגדול
"מדובר, מעל לכל, במירוץ אל הכסף הגדול. בשנת 2003 הכניסו לכיסיהן שלוש הזכייניות קרוב ל-25 מיליון שקל" (יניב זך, מעריב)
אני מת על הביטוי הזה, "הכסף הגדול". מאוד עסקי, כוחני, גברי. מעמיד. הפעם הראשונה שהכניסו אותו לתקשורת ביחס לערוץ 2 היתה בעת המכרז הראשון, וזה היה יונתן שם-אור במגזין "התקשורת". Ðז אԀלי חשבו שיהיה פה כסף ענק ומפוצץ. בינתיים כבר התברר שהכסף בסדר, לא יותè (בטח במושגי המיליונים של בעלי הזכיינים בערוץ השני), והעיקר זה בושם אבק הכוכבים וההתחנפות מהפוליטיקאים.
בשני הרבעונים הראשונים של השנה כבר עשו הזכייניות יותר מאשר בכל השנה הקודמת, שהיתה אחת הרעות לתעשייה, אם כי לא כמו 2002 שקדמה לה – 21 מיליון שקלים בלבד (מיתון, זוכרים?). גם אם מסתכלים על הימים המפוארים באמת, למשל 1996 עם 93 מיליון שקלים רווח, זה עדיין לא כסף כזה גדול.
לא שאני מציע לערוך "יום טוב" לטובת כיסי השותפים בזכייניות השונות, אבל הכסף הזה מיתרגם בסופו של דבר למיליונים בוÓדים לכל Ԁחד מהם. הם לא כאן בשביל הכסף, הם בשביל הכבוד. כולם. גם שקלאר, שמזחיל אותם יפה מאוד עכשיו עם המכרז המצחיק הזה תוך כדי פרסומים בתקשורת על מועמדות אפשרית שלו לניהול המתחרה מרוממה.
אם המכרז יקוים כלשונו, זה מה שיהיה לזוכים במכרז. כבוד. "אם", כי הסעיף הכי חשוב במכרז שכולם – חוץ מהמתמודדים הצדיקים עצמם – מדברים עליו, הוא סעיף קטן אלף-גימל: אלוהים גדול. קודם נזכה במכרז, ואחר כך אלוהים גדול.
כי עם כל הכסף הקטן והכבוד הגדול, בשביל כבוד בלבד אף אחד לא יבוא לעבוד.
נודניקים
בערוץ "יהדות" של אתר NRG מפרסמים פעם בשבוע ביקורת מלאת ויצים ובדיחותא על התקשורת, בשם "חמש שאלות לתקשורת העוינת". בהפניה מהעמוד הראשי אפילו קוראים לזה "חמש שאלות קשות לתקשורת העוינת", אבל האמת היא שמדובר בחמש התחנפויות טרחניות לשדכניות מהמגזר – עוד להיט של הערוץ המקוון – כדי שיחשיבו את כותביו הקהים לשידוך טוב.
נעזוב את העובדה המצערת שלתקשורת העוינת מגיעות שאלות נוקבות ואמיתיות יותר מהתהיה איך שלי יחימוביץ' מעזה להביע את דעותיה המזעזעות בשידור. יש להם את הרצון והכוונות, אבל אין להם את נפח המנוע לדקור את הצד השמאלי הנפוח של התקשורת (וגם, קצת לא נעים להזכיר, הם עצמם חלק מהעוינות הפושה בתקשורת).
אמרתי "להם"? טוב, זה פשוט. לטור אין כותבים. חתומה עליו "מערכת NRG יהדות". זה לא בלתי מקובל לגמרי – "הארץ" מפרסם כל יום מאמר לא חתום המציג את דעת העיתון, כמו גם עיתונים מכובדים אחרים בעולם, בכל הטווח שבין ה"פרנקפורטר אלגמיינה" ל"ויאצה נוסטרה" ז"ל.
בהבדל אחד. כאשר מתפרסמים מאמרים בלתי חתומים בכלי התקשורת הללו, הם משקפים את "דעת המערכת". ועכשיו, כמו שאומרים בערוץ של היהודים המקצועיים, מאליהן עולות שתי שאלות: האם הגיבץ' הלא שנון, הלא מצחיק והממש לא פוגע הזה משקף את דעת מעריב? כנראה שלא, כי כאשר הטור מתפרסם בעיתון זוכרים שם את העיקרון של הבאת הקרשים בשם אומרם. אם כן, מדוע רק לערוץ היהדות באתר האינטרנט של מעריב ניתנה אוטונומיה כזו הכוללת רשות לפרסם דעתנות לא חתומה? מה סבא של נמרודי היה אומר על זה בבית הכנסת? הא? אה? או?
גילוי נאות: אני מפרסם מדי פעם מאמרים במוסף העסקים של מעריב. שני הקטעים האחרונים מופיעים בטור המופיע בגליון האחרון של "אותות" בעריכתי. הידיעה על הפרסום הסמוי כוללת ראיון עם אמיר הספרי, במאי "שושלת שוורץ". הספרי חבר, והסרט אחל'ה, תלכו לראות. נדמה לי שאני מכיר אישית ומקצועית חלק מהאנשים הקשורים לאייטמים הללו, או את העורכים שלהם, אבל אם ניכנס לזה יותר עמוק לא יישאר מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
