צמד המצליפים בשער, אמנון דנקנר ודן מרגלית, פרסמו בשבוע שעבר מאמר ש"הסעיר" את המדינה (הסעיר, כמובן, עד שהעיתון נאלץ "בעקבות בקשת קוראים רבים" לפרסמו שוב במוסף לשבת, מה שמוכיח ש: 1. אף אחד לא קורא את NRG 2. גם במעריב יודעים שהעיתון שלהם מוצא את דרכו לפח הזבל כבר באותו היום). הם בעטו בג'ודי שלום-איזה-סלב-אפגוש-היום-ואצטלם-איתו-מאחורה-כשאני-משתמשת-בכל-מגוון-הבעות-העגל-שלי-רק-בלי-פלאפון-ביד, הם גיחכו על פנינה מיזוהבלונדיניתהזו רוזנבלום, הם לעגו לעוזי נה נה כהן, ובאופן כללי רטנו על פרצופה של שכבת ההנהגה הישראלית, בין אם היא כזו שנבחרה ובין אם היא כזו שמשום מה נדמה לה שהיא נבחרה.
הכל היה יכול להיות נכון וצודק, אלמלא אחד מהכותבים הוא העורך הראשי של "מעריב". לא, זו לא הרצאת "שימו לב מניות של איזה עיתון מחזיקה ג'ודי". עברנו את זה. אני מבקש שתשימו לב לעמודים של מעריב דווקא, ולכמות הבלתי נסבלת של הילולי-סלבים שמתרחשת שם מדי יום. הנה, סתם לדוגמא, היום הופיעה בעמוד הראשי הפניה לראיון עם בנה של שרת החינוך, שקיבל גם כפולה באמצע העיתון, ובו הוא מדבר על "סקס, פוליטיקה, וההתמודדות עם היותו הבן של שרת החינוך". זה ש"רייטינג", ממנו מגיע הראיון, הפך כבר מזמן לצהובון שכל קשר בינו לבין טלוויזיה מקרי כקשר בין אורית פוקס לפרופורציות, אנחנו יודעים. העובדה שמעריב מקדם את הצהיבות הזו בעמוד הראשון שלו (ואל פחד, גם כשהצהוב לא מגיע מ"רייטינג", עדיין אפשר למצוא אותו במעריב), היא תופעה מכעיסה לא פחות מנשואי הביקורת של דנקנר ומרגלית, והיא אחראית, אם כגורם תורם, ואם כגורם משמעותי, לעובדה שנבחרי הציבור כבר רגילים שמתייחסים אליהם כקוריוז, ולכן לא מרגישים מוזר להתנהג ככזה. באותו בנין שבו מהלך דנקנר ומתכנן את מושא העליהום הבא שלו ("מיברג, תכין לי רשימה של אנשים שאתה עדיין לא שונא, ותשתדל שהיא לא תהיה ארוכה כמו הטורים שלך, ותשתדל לא לכתוב הערה ליד כל שם שמבהירה איזה שיר של ג'ניס ג'ופלין שמעת כשפגשת אותו") נמצאת מערכת NRG, אולי האופרציה שגרמה לשפה העברית לאבד השנה יותר משאיבדה בכל שנות קיומה, הפכה את תרבות הכלום לתרבות הכלל והפכה את חוסר הכבוד לכל מי שאיתרע מזלו ונמצא בעמדת סמכות לחלק מסגנון הכתיבה שלה. אני מציע שלפני שדנקנר קורא לנו לשאול איפה הבושה, שיבדוק אצלו בבית אם היא לא מתחבאת בעמוד HTML שעוד לא עלה.
ובכלל, אין לי כבוד למי שמקפיד שבעיתון שלו (והוא לא היחיד) יכנו שרים ובעלי תפקידים אחרים רק בשמם הפרטי, כאילו היו חברים שלו, מר דנקנר.
מכרו את האומנות שלהם בשביל כסף, וגו'
לכל העיתונאים, מבקרי התרבות והברנז'ה שאספו את כל ארסנל הקלישאות שלהם ומילאו את השבוע האחרון במניפסטים נגד משינה והחיבור שלה עם סלקום, שאיפשרה רק למנוייה לצפות בהופעות הראשונות של הלהקה: תגזרו את הטורים המפוארים שלכם ותדביקו אותם על תיבת הדואר, ואז תיתקלו בהם בכל פעם שאתם ניגשים להביא את עיתון הבוקר שבו אתם עובדים, ובעמוד האחורי שלו מופיעה מודעה המציעה מבצעים בלעדיים רק למנויי אותו עיתון. לפני שאתם זורקים את הביטוי "התמסחרות" לחלל האוויר, תבדקו טוב טוב ביומן האם השבוע כבר הזמינו אתכם (כי אתם עיתונאים) למסיבה של חברה מסחרית כזו או אחרת שהזמינה אמן אורח והעזה, אוי ואבוי, אפילו לשלם לו עבור התענוג. שניה לפני שאתם בכלל חושבים על לשלב את המשפט "איזו מין התייחסות זו למעריצים" תוציאו מהארכיון ותקראו את הכתבות המפוארות שבהן סיפרתם לקוראים שאי אפשר לעשות כסף ממוזיקה בארץ, כי המעריצים קונים דיסקים צרובים או מורידים באינטרנט במקום לשלם. אם יש מעריץ של משינה, בעל פלאפון או פרטנר, שאם הוא לא יראה את הלהקה באחת מההופעות הסלקומיות שלה הוא יתאבד, הבעיה היא איתו, ולא עם משינה. במילים אחרות, ומאוד מאוד עדינות, עד שלא תחליטו לעבוד בחינם, תשתדלו לא להיכנס לכיס של מישהו אחר.
(גילעד נס)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
