רשומה 4 (מרץ, 1659)
"השינוי בתנועת הכרכרה העיר אותי. כנראה נרדמתי, חושי קהים מרוב תשישות ומנומנמים מן ההתנדנדות המתמדת. התעוררתי לחלוטין לקול פרסות הסוסים שנקשו על אבני המרצפות. בחוץ החל היום להחשיך. נדמה היה לי שכבר מאוחר אחר הצהריים, אם כי לא יכולתי לדעת בבטחה כי בניינים גבוהים מילאו את השמיים. הרכב קרא והסוסים צהלו בתשובה כשהמרכבה פנתה לתוך חצר רחבה של פונדק.
"איפה אנחנו?"
בת לווייתי עדיין לא אמרה מילה, רק חייכה מתחת לרעלתה והרימה אצבע אחת על שפתיה. הכרכרה נעצרה. הסטתי עוד את וילון העור כדי להציץ החוצה. הרכב פתח את הדלת כדי שבת לווייתי תוכל לרדת. אנשים הגיעו בריצה: סייס כדי להחזיק בסוסים, בעל הפונדק משתחווה, אשתו מחווה קידות. עינהם נפערו מעט כשבת לווייתי פנתה לעזור לי לצאת, אך הם לא אמרו דבר. נראה היה שציפו לנו. מעדתי קלות, רגלי נוקשות מן הישיבה הארוכה וראשי סחרחר עדיין מתנועת המרכבהץ היד שאחזה הידי התהדקה ולא הרפתה.
הכניסו אותי לחדר מרווח, שילוב של חדר שינה וטרקלין; ודאי החדר הטוב ביותב בפונדק. בעלת הבית הביאה אוכל ושתייה: צלחות בדיל עמוסות בנזיד בשר, כבש לפי הריח, לחם חיטה וגבינה, ספל בירה בשבילי ויין לבת לווייתי. האישה הניחה את האוכל, קדה קלות בראשה ויצאה.
בת לווייתי אכלה מעט, מרימה את רעלתה כדי לשתות מן היין שלה, מפוררת קצת לחם בידיה הכסויות ומנקרת בנזיד שבצלחת. אולי האוכל לא היה מעודן מספיק לטעמה. ידעתי שעיניה נעוצות בי, שכעת היא זו שבוחנת אותי, אך לא הרמתי את עיני עד שכל האוכל נגמר, עד ששאריות הרוטב האחרונות נוגבו בלחם, כיוון שלמרות מבטה החקרני ולמרות כל מה שקרה לי, גיליתי שאני רעבה מאוד.
"שבעת?" אצבעותיה הדקות תופפו על השולחן.
הנהנתי.
"האם החדר מוצא חן בעינייך?"
הנהנתי שוב.
"טוב". היא נעמדה. "כעת עלי לעזוב אותך. יש לי דברים רבים לעשות. אנני, בעלת הבית, תטפל בך. איתה תהיי בטוחה, אל תחששי."
ואז הלכה. מחוץ לחדר שמעתי אותה מדברת עם בעלת הבית, מורה להכין לי אמבט. הוראתה בוצעה מיד. הגיעה גיגית עצומה, מרופדת פשתן, ואחריה משרתות עם כדים של מים רותחים. מעולם לא ראיתי אמבט כזה, וודאי שלא ישבתי בתוכו. בבית, עיני החלו לדמוע למחשבה, בבית התרחצנו בנהר, אם התרחצנו בכלל. כשהכל היה מוכן הגיעה בעלת הבית הנמרצת ונטלה את הפיקוד. הצטוויתי להתפשט.
"גם את זה", אמרה כשנותרתי בתחתונית.
משרתת אספה את בגדי ולקחה אותם איתה.
"לאן היא לוקחת אותך?"
"לשריפה".
"מה אלבש?"
"את זה עד מחר". חלוק פשתן לבן וארוך היה מונח על זרועה.
נותרתי עירומה לפניה. ידי נשלחה לצווריץ הנדתי שם שקיק עור קטן שעשתה לי סבתי. הוא הכיל דברים, דברים מיוחדים, שאיש אינו אמור לראותם. הדם הציף את לחיי. חששתי שסודי התגלה.
"איתי את בטוחה", אמרה בשקט, כאילו ידעה מי אני ומהיכן הגעתי. "שימי את זה בצד וקדימה, לאמבט".
אנני הייתה אישה גדולה בעלת עיניים קטנות ושחורות שנקבעו כמו דומדמניות בפני הלחמנייה העגולים שלה. היא גלגלה את שרווליה וחשפה זרועות עבות כמו קרסולי חזיר, תפסה אותי בלפיתת איכר והחלה לקרצף אותי. לא חשבתי שאני מלוכלכת כל כך, לפחות לא בהשוואה לרוב האנשים בכפר שלנו, אבל אנני הייתה מרוצה רק אחרי שהמים הוחלפו פעמיים. השיער שלי היה בעייתי במיוחד. הוא היה סבוף ומלא קשרים, ונאחז במסרק עד שנאלצה לגזוז קצוות גדולות ממנו. אחר כך משחה את שערי במרקחת בעלת ריח חריף.
"קליפת עץ אשחר מורתחת בחומץ", השיבה לשאלתי. "את מלאה בכינים כמו כלב של קבצן".
היא הניחה לחומר להיספג ובינתיים קרצפה את גופי בכדורים גושיים של סבון קשה ובשקיות של עשבים ריחניים. אז תקפה את ראשי שוב במסרק צפוף-שיניים כדי להסיר את כל הכינים וביצי הכינים. הרגשתי כאילו רוב שערי נתלש איתן, והקרקפת שלי כמעט דיממה לפני שהייתה מרוצה. ישבתי באמבט עד שהמים התקררו וכבר התחלתי לרעוד.לבסוף הורתה לי לצאת ושפשפה את גופי ביריעה של פשתן גס עד שהווריד והתחמם שוב.
"שהו", היא החזיקה אותי מולה, פניה אדומים ומזיעים. היא פשקה את שערי והציצה בקרקפת שלי, אחר כך בחנה אותי מכף רגל ועד ראש ולבסוף הכריזה, "אני חושבת שזה יספיק". היא עזרה לי ללבוש את כותונת הלילה. "עכשיו למיטה. תיכף אביא לך *פוסט". פניה הפשוטים התקמטו בחיוך. "את די יפה בעצם מתחת לכל הלכלוך הזה". לפתע חבקה אותי. "מסכנה קטנה. מה יהיה איתך?"
האמבט נלקח משם, מימיו המלוכלכים נשפכו ברעש גדול בחצר, ואני נותרתי לבדי. לקחתי את הנרוניגשתי למראה הסדוקה והמעורפלת שעמדה על גבי שידת מגירות גבוהה. קצף הסבון והמילים הטובות העלו דמעות צורבות בעיניי. הן החזירו לי מבט, מוקפות אדמומיות, צבען אפור זוהר מנוקד בצהוב ומעוטר בשחור, מציצות מתוך פנים ורודים-לבנים ובהירים הרבה יותר משהיו. שערי נפל בקצוות עבות, אפור כקליפץ עץ המילה, קצותיו מתייבשים לזהוב עמום, כצבע עלי האלון בחורף. הוא הקיף פנים שנתמלאו בשקעים ובצללים לא מוכרים. אולי בגלל אורו המהבהב של הנר, נשמה היה לי שאני מביטה בפנים של אחרת, פני זרה. פנים של אישה, לא ילדה.
דפיקה בדלת גרמה לעיני האפורות להיפער כעיניו של צבי מבוהל. זו הייתה המשרתת עם הפוסט שלי. הלחם היה ספוג היטב בחלב חם שתובל בנדיבות בברנדי, דבש ותבלינים. ערבבתי אותו בכפית ואכלתי אותו לאט, מתעודדת מחמימותו. נשארתי מכורבלת בכיסא לפני האש, עד שבולי העץ הץפוררו והיו לגחלים אדומות. רק אז נכנסתי למיטה.
מעולם לא שכבתי במיטה כזו. הכרתי רק את משטח השינה הקטן בעליית הגג העשנה בבקתת החדר שלנו, את השמיכות הגסות והפשוטות, את המזרן הממולא בקש. המיטה חוממה באגן פליז מלא פחמים, אך לא היה בכך נחמה. התגעגתי לגופה החם של סבתי. היא הייתה כל מה שהכרתי, כל מה שהיה יקר לי. אני אהבתי אותה והיא אהבה אותי. כעת נותרתי לבדי בעולם. כיצד אסתדר בלעדיה? בראשי הדהדו דבריה של בעלת הבית: מה יהיה איתי? הפכתי את פני אל תוך כר הנוצות ונאחזתי בחוזקה בשמיכת הצמר בויריעת הפשתן הלבנה והחלקה. משכתי אותם מעל לראשי כדי להחניק את רול בכיי."
*חלב חם וממותק מעורבב במשקה חריף ומוגש עם לחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
