לא ראיתי את האישה שהביאה אותי לכאן עד למחרת לפנות ערב. אנני טיפלה בי בנתיים, האכילה אותי והביאה לי בגדים חדשים: לבנים, חצאית, לסוטה*, מקטורן וכובע שיכסה את שערי. אריג טוב. לא מן המשובחים, אך טוב יותר מן הבד הביתי והגס שאליו הייתי רגילה. צבעים כהים ואחידים. צבעים עצובים. צבעים פוריטניים. הייתי צריכה לנחש את גורלי.
חלוני נשקף אל החצר. הפכתי את הכיסא וישבתי שם בבגדי החדשים, מביטה החוצה. נאמר לי להישאר בחדרי, כך שבילוש היה השעשוע היחיד שלי. בדיוק כשהחל האור לדעוך ראיתי את מרכבתה פונה אל תוך החצר. היא ירדה, אך הורתה לרכב לחכות. סייס יצא החוצה כדי להאכיל ולהשקות את הסוסים, אך לא התיר את רתמתם. היינו אמורות לנסוע הלאה יחדיו, או כך לפחות חשבתי.
"ממש פוריטנית קטנה", אמרה כשנכנסה לחדר. "תני לי לראות אותך". היא ניגשה אלי אל החלון. "את תיהי בסדר גמור. מראך לפחות הולם את התפקיד".
"בסדר גמור בשביל מה?"
התבוננתי בה, משווה את בגדי הפשוטים למלבושיה ההדורים. לפתע הבנתי שלא אסע איתה.
היא התישבה על הכיסא מולי. "אנחנו חיים בימים קשים. הלורד פרוטקטור קרומוול מת. שלטון בנו לא יימשך עוד זמן רב. צ'רלס יחזור מן הגלות ושוב יהיה לנו מלך. כבר עכשיו תובע העם להחזירו, וישנן מזימות רבות להביאו לכאן. ואז מי יודע מה יקרה?"
התבוננתי בה, מנסה לראות מבעד לרעלתה, לחפש רמזים בפניה שיאפשרו לי להבין כיצד כל זה קשור אלי.
"ישנם כאלה שאינם רוצים להישאר כאן. בארץ הזו. פוריטנים, בדלנים, אנשים שחוששים שלא יתירו להם עוד להחזיק באמונתם. הם עוזבים כדי לבנות חיים חדשים. באמריקה".
פוריטנים. בדלנים. התבוננתי בעצמי.
"ואני אמורה להצטרף אליהם?"
היא הנהנה.
"אמריקה!"
לא הייתי נדהמת יותר אילו סיפרה לי שאני נוסעת אל ממלכת הפיות. למעשה, זו נראתה לי ממשית יותר. ביקרתי בה לא פעם דרך הסיפורים של סבתי, אך עולם חדש דרך האוקיינוס? שמעתי עליו. ידעתי שישנו מקום כזה, אך מעולם לא חשבתי לבקר בו ולא הייתה לי כל דרך לדמיין את החיים שם.
"כן, אמריקה. הם מפליגים בקרוב. מכאן תסעי לפגוש אותם בסאותהמפטון."
"למה?"
"אינך בטוחה במקום הזה. בעלי היה חייל בצבאו של קרומוול. חלק מהאנשים שירתו בפיקודו. הם אנשים טובים, הם ידאגו לך."
"מה אומר להם? על עצמי? מי אני". נשכתי את שפתי. הם בוודאי יהיו סקרנים, ופוריטנים אינם אוהבים מכשפות. זה נשמע רעיון מסוכן.
"שמף הוא מרי ניוברי. את יתומה. אביך היה חייל בצבאו של קרומוול שנהרג בקרב בווסטר. אימך מתה ממחלה קשה. סבתך חלשה מכדי לטפל בך."
"מאיפה אני?"
"אימך נסעה בדרכים על שחלתה. סבתך חייתה בכפר קטן שמנה רק כמה בתים, בפאתי ווריק. קרוב למקום שבו גרה באמת אבל לא קרוב מדי. עם סבתך חיית רק תקופה קצרה. זה הסיפור שתספרי. אבל אני מסופקת אם ישאלו אותך הרבה שאלות. הם עוזבים את הארץ, ויש להם דאגות משלהם. לא תתקשי להשתלב בינהם. אני אתן לך מכתב שיציג אותך. תני אותו לג'ון ריברס, יחד עם דמי הנסיעה שלך".
"אבל למה אני מריכה לנסוע איתם? למה אני לא יכולה להישאר איתך?"
היא נענעה בראשה. "זה בלתי אפשרי".
"למה?"
"אני עצמי נתונה בסכנה".
לא האמנתי לה. היא נראתה לי בלתי פגיעה.
"זו האמת, אני מבטיחה לך. בעלי חתם על פקודת ההוצאה להורג של המלך הקודם. כל מי שחתם ייעצר ברגע שהמלך החדש יחזור". היא נאנחה, וכשדיברה שוב היה זה בקול שקט ומריר. "באותה מידה יכול היה לחתום כל פקודת ההוצאה להרוג של עצמו".
לא ידעתי מה לומר. בעלה, כנראה, אדם חשוב מאוד אם הוא מעורב בענייני מדימה נכבדים כל כך. זה עשה אותה נעלה עוד יותר בעיני, אך שתיקתי נבעה מסיבה נוספת. סבתי לא הייתה מלוכנית, היא עמדה לצד הפרלמנט במלחמה, אך בהריגתו של מלך משוח ראתה חטא נורא. להיות נשואה למשהו שדם כזה על ידיו - הדבר מילא אותי יראה.
"אם כם - למה את לא בורחת לאמריקה?"
היא נענעה בראשה שוב. "זה בלתי אפשרי. בעלי לא יעזוב, הוא יראה בכך פחדנות, ואני חייבת לעמוד לצידו. ומכל מקום, הוא לא יהיה בטוח שם. הוא לא יהיה בטוח בשום מקום לאחר שצ'רלס ישב על כסאו. עוד מעט נצטרך ללכת", הוסיפה, כשהיא עוברת לפתע לעניינים מעשיים. "אספי את חפצייך". הסתכלתי סביבה בתמיהה. לבשתי את כל רכושי. נראה היה שנזכרה בכך.
"תיבתך הועמסה כבר. ניסיתי לנחש למה תזדקקי". היא הושיטה לי ארנק קטן. "הנה כסף עבור דמי הנסיעה שלך, ולמקרה שתרצי לקנות משהו נוסף. יש נוכלים בכל מקום, אז שמרי אותו קרוב לגופך והגני עליו היטב. ג'ון ריברס וחבורתו מחכים להפלגה בפונדק בסאותהמפטון. העגלון יודע היכן. הוא ייקח אותך לשם. תני את זה לריברס ברגע שתגיעי".
היא הטילה את המכתב לעברי ופנתה במהירות, כאילו כדי ללכת.
"חכי! חכי, גברתי!" אחזתי בשרוולה כדי לעכב אותה. "יש דברים שאני צריכה לדעת".
"ובכן?"
קולה שמר על נימה רשמית וקרה. שאלותי קפאו על לשוני, אך לא הנחתי לה. לא אתן לה ללכת. עד שאדע.
"למה?" שאלתי לבסוף. "למה אני?"
"אני חבה חוב גדול לאליס נטל, האישה שאת קוראת לה סבתא. היא הייתה המטפלת שלי. בילדותי חשתי חיבה עמוקה כלפיה. הייתי קורה אליה כמוך. כמו שהיית", תיקנה. "מאוחר יותר עזרה לי בשעת צרה, כשאף אחד אחר לא יכול היה לעזור. היא היטיבה עמי וכעת הגיע תורי. במשך השנים ניסיתי לעזור לה, להבטיח שתחיה בנוחות".
כיצב הצליחה אליס נאטל לחיות היטב כל כך ללא גבר שידאג לה? העניין הזה עורר חשד כבר מזמן.
"אך בעלי הוא חייל ולאחרונה הוא פוליטיקאי, וההליכה בעקבותיו הרחיקה אותי. הגעתי כששמעתי על מצוקתה, אך זה היה מאוחר מדי, מאוחר מדי מכדי למנוע - " היא עצרה לרגע כדי להשיב לעצמה את שלוותה. "הדרך היחידה שבה אוכל להשיב לה כגמולה כעת היא באמצעותך. בעת מהריף אין זמן".
היא התקרבה אלי והפשילה את רעלתה. היא עטפה אותי בזרועותיה בחיבוק קצרצר. ריח פרחים נדף ממנה. לרגע נשמתי את ניחוחם המתוק והמהפנט של ורדים, ואז הניחה לי.
"הנה קחי את זה כמזכרת וכקמע".
היא הסירה טבעת מאצבעה. אבן סגולה ושטוחה, שהאות א' חרוטה במרכזה. אצבעותי סגרו עליה. חשתי את כובד הזהב בידי.
הבטתי לתוך עיניה, וראיתי את עיני ננעצות בי בחזרה, עם אותו גוון מיוחד, אפור בהיר מנוקד בצהוב ומעוטר בשחור. כעת ידעתי מה אופיו של חובה. הוא הכביד על מצפונה במשך ארבע-עשרה שנים. התבוננתי אל תוך עיניה של אימי, וידעתי שלא אראה אותה שוב לעולם.
*לסוטה- מחוך קצר הנלבש מעל החולצה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
