היי! זה יהיה פרק קצת ארוך כפיצוי על הפרק הקודם שהיה קצת קצר.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
~~אצל מאי~~
"טופי ג'יניאס!!! אבל מה אם הם בחוץ?"
"יש לך רגליים?"
"דההה"
"תשתמשי בהם!!! אי אפשר להישאר כאן ואת יודעת את זה טוב בדיוק כמוני! ואת גם יודעת שאין לנו הרבה ברירה אלא לצאת החוצה כדי להגיע לבית שלי!"
"אתה לא נורמאלי אבל כשאתה צודק אז אתה צודק!"
היה רק באותו לילה. יותר קר מאשר הלילות האחרים... ונהיה עוד יותר קר כשהם הבינו שהדברים האלה שהם ראו מסתובבים בחוץ חופשיים.
הבנות בקשו מבן לצאת כדי שלולה תעזור למאי להתארגן מהר.
הטלפון צלצל.
"הלו?"
הייתה שתיקה במענה.
"הלו? מי זה?"
"הלו?"
מאי נתקה בשל חוסר המענה.
"מי זה היה?"
"לא יודעת... אבל זה מפחיד..." הבנות יוצאות מהחדר לבושות במעילים. בן הספיק להתלבש גם הוא.
מאי התקרבה לדלת כדי לפתוח אותה. היא סובבה את המפתח במנעול אך הדלת לא נפתחה.
מאי ניסתה שוב אך לשווא.
כשמאי רצה לחלון הוא נסגר וננעל מעצמו.
האור כבה. היה חושך כמעט מוחלט. רק אור הירח העיר את הסלון המרווח של מאי.
~~אצל רוב~~
"איך זה הגיע לכאן?"
רוב פתח את מגרת שולחן העבודה שלו זרק פנימה את התמונה.
רוב התיישב על המיטה הכבדות ושפשף את פניו.
לאחר שהרים את מבטו הוא ראה דמות, דמות של אישה הלובשת שמלה שחורה.
פניה היו לבנות כסיד ועיניה שחורות כמוות. עיניה היו מאופרות בשחור כבר וכך גם שפתיה.
היא הייתה רזה, מאוד רזה.
רוב לא ידע מה לעשות. הוא פשוט קם מביט באישה. היא שתקה.
לפתע ידה התרוממה מצביעה לכיוונו של רוב, היא סמנה לו להתקרב. רוב לא ידע מה לעשות או מה הולך לקרות אז הוא עשה כדבריה.
האישה לחשה לו להתקרב יותר, וכך הוא עשה.
"יותר קרוב! אל תפחד! אני לא נושכת..." לחשה האישה.
זה כבר התחיל להפחיד אותו.
רוב התקרב, האישה זזה ממקומה וצעדה צעד קדימה לכיוון של רוב.
הם היו צמודים אחד לשני.
האישה שלחה את ידה לפניו של רוב. ידה הייתה קרה.
האישה נישקה את רוב בעדינות נשיקה קצרה וקרה.
רוב נרתע לאחור ממנה.
לאחר שניות ספורות חייכה עליו ונעלמה לתוך האוויר.
דקה לאחר מכן רוב נפל על מיטתו ונירדם.
~~אצל מאי~~
נישמע צליל ניפוץ. מאי ניסתה להדליק את הטלפון שלה אך ללא הצלחה.
הם היו שרויים החושך לבד, לפחות כך הם חשבו.
מאי ולולה התחילו לגשש בחושך בחיפושים אחר מתג האור.
"לולה מצאתי."
אמרה מאי בשקט בקול רועד.
מאי הדליקה את האור פתאום הכל היה כל כך ברור.
מאי הלכה למטבח לבדוק מה נשבר...
מאי צרחה למראה אישה שרויה על הרצפה.
עיניה פקוחות לרווחה, כל גופה בפצעים, פניה חיוורות, עיניה שחורות וגם שפתיה.
היא לבשה שמלה שחורה קרועה במספר מקומות ומסביבה היו כמה שלוליות קטנות של דם.
לולה ובן רצו עליה לראות מה קרה.
"מאי מה..."
כשלולה הבחינה באישה חסרת החיים היא הסתובבה והתחפרה בזרועותיו של בן.
בן שתק מביט באישה.
פתאום האישה החלה להעלם לאט, לאט לא משאירה זכר אחריה. הכל נעלם אפילו הכוס השבורה.
"טוב אני לא יודעה מה איתכן אבל אני לא נישאר פה רגע נוסף!"
"גם אנחנו לא!"
הם פנו לכיוון הדלת כאשר האור כבה שוב.
מאי הרגישה משהו קר נוגע פנים שלה מאי נבהלה ונרתעה אחורה.
"מאי זאת את? תירגעי זה רק אני..."
מאי רצה לדלת ופתחה אותה.
הם יצאו ורצו למכונית של בן.
הם העבירו את הלילה בביתו של בן עם יותר מנוחה.
בבוקר לולה ומאי רצו לשכוח קצת ממה שקרה בלילה, אז הן נסעו לחוות הסוסים קילומטרים ספורים מהעיר.
שם מאי הזדעזעה למראה אותה האישה שהייתה בביתה חסרת חיים, פשוט יושבת על סלע ומתבוננת בהן מתקרבות.
האישה קמה והחלה ללכת לכיוונן.
"מאי זאת היא! היא באה!"
האישה הייתה למעשה ג'יניה הטרסון, הבת הגדולה של הגברת הטרסון.
"לא! זה לא... זה לא אפשרי! זאת לא יכולה להיות ג'יניה הטרסון! הרי היא מתה!!!"
ג'יניה הטרסון נעלמה לפני חמש שנים ללא זכר... עד שמצאו את הגופה שלה ללא רוח חיים ביער מאחורי הבית של ההטרסונים.
אנשים תמיד פחדו ממשפחת הטרסון. היו שמועות שאחרי שג'יניה נעלמה האם רצחה את בעלה מר הטרסון ואת אמילי הילדה הקטנה בת ה-7 ולאחר מכן התאבדה.
ג'יניה המשיכה להתקרב. הבנות לא העזו לזוז מרוב פחד.
"מאי! לולה!" קראה ג'יניה.
מאחורי ג'יניה נשמעה ירייה. ג'יניה נפלה ארצה ונעלמה.
"היא מתה! זה לא אפשרי! מה?! מה זה היה?"
~~אצל מייק~~
"מה לוקח לו כל כך הרבה זמן?"
"צ'סטר אתה מתנהג כאילו אתה לא מכיר את רוב..."
"מישהו מריך להעיר אותו!!! אתם יודעים הוא לא יתעורר לבד..."
מייק לא היסס לשנייה ולקח את הטלפון.
~~אצל רוב~~
"הלו?"
"נו איפה אתה? קליין עוד מעט מגיעה!!!"
"מייק אני לא מרגיש טוב! כואב לי הראש והגרון... והידיים שלי כבדות לא ניראה לי שאני יכול לבוא..."
"טוב אבל מה נגיד לג'רי?"
"לא יודע תמציאו לו משהו... הרי אתה יודע מי זה ג'רי קליין! קל לשכנע אותו אפילו בשטויות שאין בהן הגיון."
רוב התחפר בתוך הסמיכה שלו ועצם את עיניו.
רוב הרגיש משהו קר על פניו ומיהר לפקוח עיניים.
הוא ניבהל כשהבין מה הוא רואה...
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
אני יודעת לא יוצא לי מתח אבל סורי חכו לפרק הבא או לפחות עד שאני אמציא את ההמשך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לינקין פארק