מוות זה רק ההתחלה...

בא לי עוד פרק היום אז הינה...

וזה... לא משנה, פשוט תתחילו לקרוא

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

רוב הביט בג'יניה שהייתה שם לידו.

"סופסוף! אני פה כבר שעתיים בערך..."

"מה? מה את עושה כאן? מי את בכלל?"

"רוברט אתה מעליב... אני ג'יניה! ג'יניה הטרסון!"

"לא יכול להיות! את מתה!!"

"אף אחד לא אמר שאני חיה... בקשר לשאלה 'מה אני עושה כאן' באתי לקחת משהו ששייך לי"

"טוב אין פה שום דבר כזה אז..."

"דווקא כן יש פה!"

ג'יניה הוציא מהמגרה את התמונה של הבית.

"זה שייך לי! אני מציעה לך לשכוח מהתמונה הזאת... היא תביא לך רק צרות!"

"למה? למה את מתכוונת?"

"רוברט! אני יודעת שכולם תמיד פחדו מהמשפחה שלי וממני, ובצדק! כשהייתי פה אתמול באתי להזהיר אותך! תמיד התיחסת למשפחה שלי כעל משפחה רגילה! לא ברחת כשראית אותי או אחד מהמשפחה!

תמיד הייתה לך גישה אחרת למשפחה שלנו, וההורים שלי לא אהבו את זה. ולא לפחד מאיתנו הייתה טעות!"

"ג'יניה! אם לאהוב אותך היה טעות, אז אני לא רוצה להיות צודק!"

"רוב, גם אם אתה רוצה וגם אם לא אתה חייב להיות צודק! רוב לאהוב אותי זה היה טעות גדולה! הכי גדולה בחיים שלך ושלי! אנחנו לא היינו אמורים להתאהב! רוב אתה חשוב לי!

 ואם אתה לא תשכח את כל מה שהיה בניינו זה רק יפגע בך! ההורים שלי הם חיות! באמת צריך לפחד מהם! וגם ממני! אבל לא! אתה היתה חייב לגרום לי להתאהב בך! אם אתה לא תשכח הכל זה יפגע בך!

אתה חייב להאמין לי!"

"ג'יניה אני מאמין לך אבל..."

"בלי אבל!" קטעה אותו ג'יניה.

"פשוט תשכח הכל! הינה! תשמור את זה! תבטיח לי!"

ג'יניה הושיטה לרוב את שרשרת הצלב שלה. היא הדביקה לו נשיקה רכה על הלחי ונעלמה.

~~אצל לולה~~

"זה נהיה יותר מפחיד מרגע לרגע! בהתחלה כל הקטע עם התמונה, אחר כך הדברים האלה, האישה המתה הפחידה הזאת, ועכשיו ג'יניה!"

"אני חושבת שצריך לקחת טיים אאוט! לנסוע לחופשה קצרה ולהנות מהחיים ואז לחזור לשיגרה."

מאי נעצה בלולה מבט.

"לולקישוט! אם זאת השיגרה אני לא רוצה לחזור עליה!"

לולה הביטה במאי מבולבלת, היא לא ידעה מה להגיד.

"אני חושבת שאצה לטייל קצת! לנשום אוויר להיות קצת לבד, לחשוב על הכל."

מאי לבשה את הסוודר העבה שלה, הוא היה הצבע תכלת, ועליו מעיל לבן ארוך. היא לבשה את הכפפות שלה שהיו בצבע תכלת ואת הצעיף שלה שהיה באותו צבע.

היא יצאה ולולה ליוותה  אותה עד הדלת.

~~אצל מאי~~

מאי יצאה מהביניין של לולה.

היה קר, מאי הכניסה את הידיים לכיסים של המעיל.

מאי פנתה לכיוון פארק לינקולן והתישבה לייד בחור נאה, בסביבות גיל ה25.

מאי התעתשה.

"לבריאות" ענה לה הבחור בלי להביט בה.

מאי זיהתה מיד את הקול שלו.

"אתה לא במקרה רוב בורדון?"

"זה אני. למה את מכירה את הלינקין פארק?"

"כן! אני מאוד אוהבת את השירים שלכם... אתה מכיר במקרה את לולה קארפיי?"

"כן. היא בת הדודה של מייק. למה את שואלת? את מכירה אותה?"

"היא החברה הכי טובה שלי! למה אתה כזה מבואס?"

"עזבי זה סיפור ארוך..."

משום מה לא התחשק לרוב לדבר על ג'יניה, גם כי הוא ידע שהיא לא תאמין וגם סתם ככה.

"זה בגלל בחורה נכון?"

"אפשר לומר.  רגע, את לא אמרת לי איך קוראים לך..."

"אוי, סליחה אני מצטערת. קוראים לי מאי."

"שם יפה... מאי."

"טוב תפסיק להיות כזה מבואס! מה שהבחורה הזאת לא עשתה, היא לא שווה מישהו על רמה כמוך!"

"זה בדיוק העיניין שהיא דווקא כן! אבל עזבי את זה. אני פשוט צריך לשכוח מזה."

"אז תשכח!"

מאי כייחה חיוך מתוק.

"הלוואי שזה היה כל כך פשוט."

"טוב אז אני יעזור לך לשכוח מזה!"

מאי ורוב טיילו ברחובות לוס אנג'לס המושלגת, הם דיברו וצחקו. מהר מאוד מאי הרגישה שהיא מתחילה להתאהב ברוב.

הם החליטו לשמור על קשר, נפרדו אחד מהשני ופנו כל אחד לביתו.

~~אצל רוב~~

רוב נכנס הביתה. הבית היה שומם.

השעה הייתה 3:30 בצהורים. בשיא הקור.

רוב הוריד את הכפפות, הצעיף, והמעיל מנער מהם את השלג והלך למטבח להכין לעצמו קפה חם.

רוב לגם האיטיות מהקפה נהנה מכל לגימה.

הפלאפון שלו צלצל.

"רוב? מה קרה לך? בגללך הבנים "נגנו" על פלייבק!"

"ג'רי אני לא מרגיש טוב זה ממש לא הזמן להציק לי!" רוב שיקר.

"לא מרגיש טוב זה התירוץ שלך?"

"זה לא תירוץ!" רוב המשיך לשקר, הוא הפגין בזה מקצועיות רבה.

ג'רי קליין האמרגן שלהם המשיך לחפור לו בשכל עוד הרבה זמן אבל רוב הצליח להתחמק ממנו בסופו של דבר.

רוב נשכב על הספה ועצם עיניים, מהר מעוד הוא נרדם.

~~אצל מאי~~

מאי הלכה להתקלח. אמבטיה חמה זה מה שיעזור לה להירגע.

אחרי זה היא יצאה עטופה בחלוק ונכנסה לחדר שלה להתלבש.

היא יצאה לסלון וצרחה.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

למה היא צרחה אני לא יגיד אבל כשתראו את הפרק הבאה...