אני יודעת שאחרי הכל, זה לא יעבור.
אחרי כל שתיקה וכשמחכים לרגע שבו הכל יסתיים
לחכות לרגע שבו יגיע מחר
אולי הפעם יותר מהר מאתמול.
רק לגמור עם זה וללכת לישון
בלי צעקות וכאבים.
אני לא יכולה יותר
הלוואי שהיה לי מנעול לסגור את הדלת ולא לפתוח אותה.
ולא לשמוע את רקיעות הרגליים שמתקרבות לפתוח את החדר שוב.
פשוט לשבת לבד ולבכות
בלי שאף אחד יפריע.
אני לא רוצה לשמוע עוד.
רק להעלם לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
