יוצרת לעצמי המון קשרים וחיבורים
בין-אישיים,
ולפעמים משלה את עצמי שמשהו מהחיבורים
האלה יכול להפוך לקשר רומנטי,
הבחור האחד שייסחוף אותי,
שהוא האחד.
אבל הוא האחד לרגע.
עד האחד הבא.
כל בחורה מחפשת את הבחור הזה שיהיה החצי
השני שלה, הצלע
השנייה, משוואת
המשיק על השיפוע השווה.
מחפשת את הזוגיות הנחשקת שלא קיימת.
יש חברים לספסל הלימודים.
יש כאלה שאחרים מסביב אפילו חושבים
שאנחנו זוג, למרות
שאנחנו לא. ממש
לא.
אני לפעמים גם משלה את עצמי לגבי העניין
שאני אמצא פה זוגיות.
בטוח שאני אמצא!
אבל אני לא רוצה.
לא פה.
אני רוצה קודם כל להחליט איך אני מתקדמת
בפן ה"מקצועי",
השכלתי, לומדת,
רוכשת מקצוע.
לא מחפשת את בן הזוג הנחשק.
אם הוא יופיע תוך כדי,
אני בעד כמובן,
אבל אני לא רוצה לחפש.
מצד שני, מאוד
קשה להיות בלי זה.
לעבור יום יום לבד.
לדעת שכן, יש
לי את הבחור-שניים
הקבועים, שאני
יכולה לשכב איתם אם אני מרגישה שיש צורך,
כי יש צורך. ככה
העולם פועל. ככה
האנשים חיים. ככה
אני.
אבל למלא את הצורך הזה,
לספק את עצמי לא באמת מספק לחלוטין.
זה סיפוק רגעי בלבד.
ולי נמאס מסיפוקים רגעיים.
אני לא אומרת(כותבת)
שאני אפסיק, ודי,
ובלי סקס עד החתונה או עד שאני אפגוש
אדם מתאים(?) ואכנס
איתו למערכת יחסים רצינית,
ואז אחזור לעשות סקס,
כי בכל זאת אמרתי,
שזה צורך. שתמיד
נחמד אם הוא מסופק.
גם אם זה רגעי.
גיל 22- חתונה?
בספר בדידותו של
קורא המחשבות נכתב-
כל בחורה חושבת
על איך יישמע השם שלה בצירוף שם המשפחה ש
הבחור,
איך החתונה
תהיה,
כמה ילדים,
גדר לבנה,
כלב,
חצר,
והכי עיקרי-
איך הסקס בינהם
יהיה-
הרבה לפני
שהיא מדברת עם הבחור.
[אמנם זה לא
הנוסח המדוייק,
אבל זה מה
שזכרתי.
התחלתי לחפש
את הקטע בספר אבל נרדמתי באמצע(חיפשתי
ב4
בבוקר)]
הדברים האלה כן עוברים
לי בראש, ובמיוחד
מאז שקראתי את הספר המדובר.
עוברות לי גם מחשבות מבוהלות שזה
מוקדם מדי! אני
-רק-
בת 22. היום.
אבל אני לא מחפשת חתן.
אני "מחוברת
לרשת" כבר 8
שנים.
מגיל 14-
התקופה שהכרתי את מי שחשבתי בזמנו
שהוא אהבת חיי, מי
ששבר לי אל הלב- עד
היום.
היום אני אחרי 12
שנות לימוד, שנת
שירות, שירות
צבאי מלא של שנתיים-
מאוד מגוון,
ועכשיו, שאני
סטודנטית במכינה לשיפור בגרויות.
היום אני בהתלבטויות
על העתיד. מה אני
אלמד, איפה אני
אעבוד, לאן אני
אעבור- כשאני
אעבור.
היום אני בעלת נסיון
חיים לא קטן מצד אחד,
מצד אנושי-חברתי,
ומצד שני, חסרת
נסיון חיים(לפי
מה שאני מרגישה לפחות),
מצד "מקצועי”-תעסוקתי.
פגשתי לא מעט אנשים דרך
הבלוג.
רוב האנשים כיום נמצאים
ברקע, הרוב ברקע
רחוק מאוד, של
חיי היום יום שלי.
פגשתי מגוון
לא קטן של אנשים.
גדולים וקטנים(ממני),
משכילים,
מצחיקים,
גבוהים,
נמוכים,
ובעיקר מסקרנים.
אנשים שסיקרנו
אותי, גרמו
לי לתהות, לפני
המפגש, אם
היה מפגש, מי
יהיה האדם האמיתי שאני אפגוש.
האם הוא יהיה כמו שדמיינתי,
מעבר למסך,
מהצד השני של הרשת?
לקחתי סיכון
שלא מהעולם הזה.
להפגש עם אדם זר שהכרתי
ברשת. אדם
שדיברתי איתו רק דרך המסנג'ר,
רק דרך המיילים,
בלי הכרות פיזית.
אני בטוחה
בטוחה בטוחה שהיו אנשים שהתאכזבו כשהם
פגשו אותי.
אין לי ספק
בזה.
אני יכולה לשקר ולומר
שאני לא התאכזבתי בשום מפגש בשום צורה,
ואני יכולה להגיד שלא תמיד הציפיות
שלי מולאו.
האכזבו שהיו היו מהלך
המפגש, אבל
לא מהאנשים.
אבל,
אני הגעתי למפגשים האלה
מתוך ידיעה שאני כאן לא בשביל למלא ציפיות,
אלא כדי לפגוש את האדם
המסקרן שהתכתבתי איתו.
ששיתפתי אותו במחשבות,
רצונות,
מעשים ותחושות שהיו לי.
ובאותה מידה הוא -אותו
אדם- נמצא
במקום הזה כדי לפגוש אותי,
רות שמעבר לקלעים,
מעבר למסך.
עם כמה שרואים
או לא רואים כאן,
בבלוג,
שאני חברותית(יש
יאמרו), לאו
דווקא אומר שיש לי הרבה חברים.
אני לא אגיד
שאני בודדה ושאין לי חברים ובוהו.
יש לי חברים מועטים.
פעם הייתי
חלק מחבורה ענקית.
המון אנשים שקשורים ולא
קשורים אחד לשני.
התנתקתי מהם,
כמו שהתנקתי מהרבה מעגלים.
הבנתי ששם-
לא מקומי.
לא טוב לי
להיות בתוך חבורת שקר שכזו.
כולם אוהבים את כולם והכל
מלא בצביעות ותככים.
היו אנשים
שהניתוק איתם היה בסדר,
בצורת ריחוק שגבר בעקבות
מרחק, התקדמות
בחיים וזמן.
ויש ניתוקים
רעים. מלוכלכים
ונבזיים, שחלקם
אני עשיתי בעצמי.
עכשיו כן,
יש הרבה שלום-שלום,
מעט חברים שאני באמת נפגשת
איתם ומבלה איתם זמן,
והרבה זמן לא מנוצל לעצמי.
כאן אני מדברת
כמובן על כל החברים הלא-וירטואלים
שהיו ויש לי בחיי.
לצערי,
גם עם חברים וירטואלים
הקשר לא נשמר.
נהיה ריחוק,
מפסיקים להתחבר,
רואים את האדם השני מחובר
אבל לא יוזמים שיחה.
אני יכולה
לומר על עצמי,
שלפעמים קורה שאני רואה
אדם מחובר, (שאני
נהנת לדבר איתו,
ומשערת לעצמי שהוא נהנה
גם לדבר איתי)
ומחכה שאולי הוא ישלח
הודעה, והוא
לא שולח- זה
קצת מעליב. קצת
גורם לי לחשוב שאולי אני לא באמת מהנה כמו
שאני חושבת שאני,
וזה עוד דבר שגורם לי
להתרחק.
אני מנסה
לא לחשוב ככה,
כי
אני יודעת שיש סיבות לחוסר התקשורת.
סיבות
שאולי אני לא מבינה ולא מכירה,
אבל
זה לא משהו אישי נגדי.
אבל
לפעמים אני טיפשה שלא מבינה יותר מדי
ולוקחת יותר מדי ללב,
ומגזימה
עם התגובות שלי.
אבל אני לומדת.
לומדת לא לקחת ללב,
לא להתרגש מדברים רעים שקורים,
כי הם עוברים. הם
עוברים וקורים דברים חדשים.
רעים, וטובים.
היום אני בת 22.
כותבת בלוג, לומדת, ומנסה להעביר את היום עם הרגשה טובה. כל יום.
לא תמיד זה מצליח, אבל אני עוברת את החיים האלה איך שאני יכולה.
עוד יהיו שינויים. לא תמיד טובים, אבל גם לא תמיד רעים.
מזל טוב לי.
פסוקו של יום [3.5]
"אל
תפחדו מן ההורגים את הגוף,
שאין
ביכולתם להרוג את הנפש,
אלא
יראו מזה אשר יכול לגרום הן לאבדן הנפש
והן לאבדן הגוף בגיהנום"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה