מחשבות על בור ללא תחתית

לא הייתי מאמינה באף שלב בחיים שלי שאני אהיה מהתלמידות האלה שמתבאסות ממש, אבל ממש מציון 80.

הגיעו היום הציונים של הבגרות באנגלית.

זו לא הייתי בחינה רגילה של מודולים.

הבחינה בעצם מיועדת למכינות בלבד. עם טקסטים ברמה אקדמאית, שאלון אחד, שלוש וחצי שעות, וזהו. נגמר.

אם רוצים לגשת שוב לבחינה- חייב לעשות את הקורס שוב.

כל הקורס הציונים שלי היו 86-92. לא האמנתי שאני אקבל פחות. הייתי בטוחה שקיבלתי מעל 90.

זה נשמע ממש שטחי ומטופש, אבל ברגע שגיליתי שקיבלתי רק 80 הרגשתי שכל מה שאני עושה פשוט מיותר.

אם אני משקיעה כל כך בלימודים האלה ואלו התוצאות, אז למה לי להמשיך וללמוד? מילא הכל ייצא מחורבן בסוף.

ייאוש אימתני נכנס בי.

הוא עדיין נמצא בתוכי. אני מייואשת. נכנסתי לדכאון קל. ואני שונאת את זה.

יצאתי מהעבודה, ישבתי בחוץ וחיכיתי שאחי יבוא לאסוף אותי. באותו הזמן פשוט התחלתי לבכות. ממש לבכות. לא כמו לפני כשגיליתי מה הציון(בטלפון) שעלו חצאי דמעות ובלעתי הכל והמשכתי להתנהג כרגיל.

פשוט בכיתי.

כל הלימודים האלה מייאשים אותי.

לפני שבועיים בכיתי בגלל מחשבון מטופש. מחשבון! מי בוכה בגלל מחשבון לכל הרוחות?

אפשר ישר לקפוץ ולהגיד "אלה ההורמונים, מחזור וזה" וכל מני שקרים מסביב. אבל לא. זה פשוט ייאוש.

בבית אני לא מצליחה לשבת לא באמצע הלילה וללמוד. כל הזמן מפריעים לי.

לא מנמיכים את הטלויזיה למרות שאני מבקשת, המון פעמים. מבקשים ממני לעשות דברים.

ובכלל אני לא מרגישה בנוח לשבת ולפתוח את הספרים והמחברות שלי פה בבית. וזה ממש עצוב, ולא נכון.

זה רע.

יש לי עוד קצת מפלט במתמטיקה, אני הולכת לחבר מהכיתה ולומדת אצלו, בדירה שלו. עושים שיעורים ביחד ואף אחד ושום דבר לא מפריע.

נוח וכיף אצלו. שקט אצלו.

אני כל כך מאוכזבת מעצמי שאני משקיעה כל כך הרבה(כנראה לא מספיק), ואלה התוצות שאני מגיעה אליהן.

זה מעצבן אותי!

מעצבן!

אני ממש לא אגיד שאני מתחרטת שלא לקחתי איזה חופש ישר אחרי הצבא. כי המטרה שלי היא ללמוד, ולצאת מהבית הזה. לא להשאר פה מספיק זמן עד שהשגעון ייכנס בי.

אני לא אתן לעצמי להכשל ולא אוותר לעצמי ולא אשאר פה.

יש לי מטרה- ואני אעמוד בה.

למרות הייאוש.