מחשבות על בור ללא תחתית

הימים האחרונים מרגישים לי כל כך חרדתיים.

רבה עם מי שסביבי, כועסת על כולם.

קמה בבוקר ותחושבת פראנויה הזייתית אופפת אותי.

המקלחת לא מרגיעה ולא ממתנת. לא את הגוף ולא את הנפש.

כל מה שהרגשתי במקלחת הבוקר היה לחץ וחרדה.

כבר כמה חודשים טובים שלא קפץ לי השריר של העין.

והיום, לקראת השעה 10 בערב התחיל לקפוץ השריר של העין.

ואני יודעת שזה קורה כשאני בלחץ.

ואני יודעת שללכת לישון בבכי, חרישי כדי שלא ישמעו אותי, בהחלט לא מוסיף לרוגע הנפש.

כי הנפש ממש, אבל ממש לא רגועה בימים אלה.

אני כועסת. על סף בכי כל הזמן.

אפשר לחשוב שאני עומדת לקבל מחזור. אבל לא.

מדהים שבנות יכולות לשייך את זה ישר לפיזיולוגיה של הגוף הנשי. אבל לא.

חרדת בחינות? אף פעם לא היה לי את זה.

לא בחינות שמחרידות אותי, ולא חרדה לקראתן.

אני עייפה עכשיו.

אני מקווה רק שהריטלין לא יפריע לי לישון כמו שאני יודעת שהוא כנראה כן יעשה.

[אמנם לא פילוסופיה, אבל בהחלט מהסדינים..]