מחשבות על בור ללא תחתית

לא רע לי. ממש לא רע לי.

אני אעז ואומר שאפילו טוב לא קצת.

לפעמים עצוב, ולפעמים מעצבן, אבל לא רע.

הרבה תחושה של חוסר.

חסר מגוון של מוזיקה.

חסרה התחושה של זוגיות, כרגיל.

חסר זמן, שבו אני אוכל לקרוא את כל הספרים שיש לי, וגם את אלה שאין לי.

חסר לי התקפי צחוק, אנשים שיגרמו לי לצחוק.

אני מתגעגעת לימים של צחוק בלתי נפסק.

חסר לי להיות מעורבת בתוך שיחה, בלי להתבייש להגיד את מה שיש לי להגיד. בלי להרגיש לא קשורה לשיחה.

שיחות. שיחות חסרות לי.

גם אם אני אטען שאין לי על מה לדבר, אני ארגיש שחסר.

אפילו שאני חולה, ואני חולה ממש מסתבר(בצורה יחסית כמובן), אני לא מרגישה חולה.

מרגישה ממש טוב. פיזית. הכל מצויין, רק הגרון כואב קצת(ונפוח וצבעוני ומוגלתי ויאמי><). אם הייתי יודעת ממה זה קרה, זה יכל להיות נחמד.

אני מרגישה שעכשיו זה בדיוק הזמן להחליט מה אני רוצה והולכת לעשות עם עצמי בתקופה הקרובה-רחוקה.

ויש חצאי החלטות. או החלטות שמשתנות כל הזמן. אבל שום דבר לא מוחלט וסופי ובטוח.

אם אני אתמיד ואלמד כמו שאני צריכה לעשות ממש ברגעים אלה, ובפחות משבוע שנשאר לי, אז החצאי החלטות יוכלו להפוך להחלטות שלמות בלי עוררין.

אבל אני צריכה לעשות את זה כמו שצריך, כמובן.

כולם מאמינים בי. כולם חוץ ממני. כרגיל.

האם לעשות לילה לבן, וללמוד? כמו בתחילת הסמסטר? כי אני יכולה. אני יודעת שאנ יכולה. בלי בעיה.

כדור אחד כתום ואני ערה לפחות 12 שעות, ואם אני ארגיש עייפה, אני אקח עוד אחד, ואז את הלילה הבא אני אשן כמו תינוקת- בלי הפרעות, כמו שצריך.

אני שוקלת ממש לעשות את זה.

לקרוא מלא, לעשות תרגולים וללמוד. סוף סוף ללמוד.

בלי הפרעות של יומיום, כי כולם יישנו.

נראה פיקס.

עוד מעט אני אחליט סופית אם אני אעשה את זה.