כמו שיש רעש רקע של רמקולים שדולקים, אבל אין שום סאונד שמתנגן.
ככה זה אצלי בראש.
יש רעש רקע תמידי, מונוטוני, רציף. לפעמים כששקט יותר, אני שומעת אותו יותר. אבל רוב הזמן הוא פשוט שם.
מלווה אותי.
זה איתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני לא זוכרת זמנים שהרעש הזה לא היה.
אף פעם לא היה לי שקט מוחלט אמיתי.
בתור ילדה מספר דברים נורא סיקרנו אותי בעולם, ושניים בעיקר.
הראשון היא ההילה שיש סביב פנסי רחוב בלילה, פנסי הרחוב שראו פעם מהחלון של המטבח, לפני שהעצים גדלו כל כך והסתירו אותם.
הדבר השני היה הרעש שיש לי בראש.
תמיד ניסיתי להקשיב לו יותר ויותר, ניסיתי לגלום אם יש רגע שהוא לא נמצא שם. תמיד רציתי לדעת אם אני היחידה שיש לה את זה, או שלכולם יש, וזה למה אף אחד לא מדבר על זה.
אבל אף פעם לא דיברתי על זה.
בתקופה האחרונה אנחנו כן מדברים בבית(בעיקר ברוח צחוק) על זה שאני לא שומעת טוב, ושאני צריכה ללכת לבדיקת שמיעה.
קשה לי להבין מה אומרים לי אם אני לא רואה את הפה של מי שמדבר.
אם מדברים אליי מהצד, או מרחוק, או מהגב, אני רוב הסיכויים אשאל "מה?" ואבקש שיאמרו שוב.
רבים האנשים שמוותרים ולא חוזרים על מה שאמרו. "לא חשוב", "את לא מקשיבה", "עזבי לא משנה".
זה קשה.
כשאני עושה סימולציות ושיעורים בפסיכומטרי אני שמה אטמי אוזניים.
אתמול בזמן הכנת שיעורי הבית הלכתי לשירותים, והשארתי את האטמים.
פתאום נבהלתי.
התחלתי לחשוב על האפשרות שאני אאבד את השמיעה שלי. וזה העציב אותי מאוד.
העציב והכעיס. לא ידעתי מה לחשוב אחרי שהמחשבה הזו עברה לי בראש. נבהלתי.
הולכת ושומעת את עצמי צועדת יחפה על הרצפה בבית.
שמתי לב לזה והמשכתי את ההליכה בלי לדרוך עם העקב על הרצפה, שאני לא אשמע את הצעדים של עצמי מתוך הראש, נתקלים באטמי האוזניים ולא עוברים דרכי בלי שאשים לב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה