מחשבות על בור ללא תחתית

"אני כותב כשרע לי"

יש בזה מן האמת. אולי לא האמת השלמה, אבל יש מן האמת.

אני כותבת גם כשטוב לי, או כשאני רוצה לחשוב שטוב לי.

כרגע אני כותבת בעיקר כי חסר לי.

חסר לי בן זוג, קבוע או זמני, שיעזור לי לפרוק את המתח שהצטבר וממשיך להצטבר אצלי.

מישהו שיחבק, וינשק, ויספר לי גם כשרע לו.

מישהו שיתן לי מקום אצלו בפנים.

זה מרגיש אבסורד איך ברגע אחד ממחייכת ושמחה, אני הופכת להיות כבוייה.

החיוך נעלם, ולמרות שמוזיקה ממשיכה להתנגן, ואנשים שמחים סביבי, אני מאבדת את זה.

בוהה בכוסות בירה ריקות למחצה, ותוהה לעצמי כמה מסוחררים הראשים של מי ששתה אותן.

אני רוצה לשבת בפינה אפלולית ולשתות כוס בירה כשלידי יושב מישהו שחולק איתי חום גוף.

חום גוף זה מה שאני רוצה.