מחשבות על בור ללא תחתית

ולפעמים, לפעמים אני מתגעגעת.

מתגעגעת לכל מה שהיה פעם.

לכל האנשים שאהבתי, שאני עדיין אוהבת.

כל מי שלא נמצא איתי כבר.

בין אם הם סתם עזבו אותי, ניתקו קשר, דהו כמו צבע, נעלמו או ברחו, ובין אם הם כבר לא בין החיים..

אם הייתי פוגשת עכשיו אחד.

בדיוק חשבתי עליו. אז הרצתי חיפוש, כרגיל.

אותן תוצאות.

המספר טלפון שלו אותו מספר.

לפי הווטסאפ היה מחובר לפני 50 דקות.

אני בספק אם עדיין יש לו את המספר טלפון שלי בכלל. אני אפילו די בטוחה שכבר לא.

עברו כל כך הרבה שנים. אני בספק אם הוא זוכר אותי. ואם הוא זוכר אותי, אני בספק אם הוא חושב עליי.

וכל כך חבל לי.

חבל לי כי אהבתי אותו.

אהבתי אותו ובכל זאת נתתי לו ללכת.

נתתי לו להתחיל קשר סמי-רומנטי עם חברה שכבר לא חברה.

קשר שכמובן לא צלח.

וכל הזמן הזה שהם היו יחד חשבתי על זה שזו הייתה יכולה להיות אני.

ואם זו הייתה אני, אולי הקשר כן היה צולח.

אולי אנחנו היינו אפילו עכשיו בקשר.

אולי הוא היה חושב עליי מדי פעם.

זה גורם לי לתהות אם יש מישהו שחושב אותו הדבר כלפיי.

האם אני חושבת עליו?

האם קיימות התקוות שקיימות אצלי, אצל אחרים?

לפני שבוע הייתי אצל חבר. ויחד איתי היו אצלו עוד 3 חברים שלו, ילדים ממש. בני 18 שלושתם. בשכבת גיל של אחי הקטן.

וכל הסופ"ש הזה איתם גרם לי רק לחשוב על התקופה שאני הייתי בת 18. שלי היו ההרפתקאות שהם חווים עכשיו.

הגעגוע לתחושות ולאנשים ולקשרים ולהכל.

הם גרמו לי לחשוב על העבר כל הזמן. וזה העציב אותי.

נורא העציב אותי.

ומצד שני, כשאני מסתכלת על ההווה שלי, עכשיו, כסטודנטית אני לא מרגישה הרבה יותר טוב.

בכלל לא טוב.