מחשבות על בור ללא תחתית

אולי כדאי לי להקיא קצת לפני? יש לי בחילה..

לא באמת, כמובן(עדיין יש לי בחילה)

אחרי ארבעה חודשים, סמסטר אחד, ראשון, של לימודים במחלקה שבה אני לומדת- החלטתי שזה לא הכיוון שלי.

אני לא רוצה באמת להיות בענף הזה. לא רוצה להתפתח בו ולגדול בו ולהפוך לחלק ממנו.

אז כן, זה היה בדיוק בכיוון הזרימה שלי.

לעבוד מול אנשים, להתעסק עם אנשים, להיות חברותית, אנושית, מחוברת.

הזרימה הזו לוקחת אותי מבית הספר היסודי.

חניכה, מדריכה, מורה חיילת. בצבא ניסיתי לצאת מהזרם הזה, ועברתי לגדוד, הייתי סמב"צית. את רוב השירות שלי ביליתי כסמב"צית, ונהניתי מהשינוי באטמוספירה הזו.

ואז הגעתי לאקדמיה, בתוך הזרימה.

אז כן, אני בב"ש, בבן גוריון איפה שרציתי, גיאוגרפית לפחות. אבל מסתבר שלא איפה שטוב לי.

ואני יודעת, סמסטר ראשון של שנה ראשונה הוא נוראי וקשה ומחורבן ומגעיל, וזה המקום שבו מתבצע סינון ראשוני של הסטודנטים, בכל מחלקה.

אני הסתננתי.

ואני שמחה שזה מה שאני עושה.

אני לא רוצה ולא רואה את עצמי ממשיכה בתואר הזה.

ואני לא אמשיך.

הנושא עלה במפגש בני דודים שהיה לאחרונה, ונשאלה השאלה- מה אני רוצה לעשות/להיות כשאני "אהיה גדולה"?

אין לי תשובה. באמת שאין לי.

כל הבלגן האקדמי הזה שמתחולל אצלי בפנים בהחלט גורם לי לכאב ראש, בחילות, בכי ודיכאון.

עכשיו שאנשים יודעים, יש מן תחושה של הקלה, אבל רגעית.

להורים עוד לא סיפרתי על ההחלטה. אני לא יודעת איך לבשר להם את זה בעדינות.

אולי קפצתי למים מהר מדי?

המחשבה הזו מבליחה מדי פעם.

אבל, היציאה מהבית כן עשתה לי טוב. קצת עצמאות. אנשים אחרים, גם אם מעטים. שותף לדירה טוב(מבין שניים) ובעיקר להיות מחוץ לבית, שהייתי בו 23 שנים. כל חיי.

התוכנית עכשיו היא כזאת:

למצוא עבודה

לספר להורים

להירשם ללימודים שמתחילים באוקטובר

להודיע למזכירות המחלקה שאני עוזבת

לא בסדר הזה דווקא.