מחשבות על בור ללא תחתית

מיטה אחת אני זוכרת.

טלפון אחד.

אדם אחד שצלצלתי אליו כדי לישון לא בבית, כן בתוך העיר, במיטה אחרת.

המיטה שלו הייתה נעימה.

נרדמתי אצלו כל כך בקלות.

אני לא נרדמת בקלות במיטות שזרות לי עם אנשים שזרים לי.

גם לא עם אנשים לא-זרים לי.

אבל הוא היה משהו מיוחד.

עשינו סיבובים בעיר, ברגל, באוטו. נסענו לתצפית לצלם את השמיים.

חזרנו וישנו אצלו.

ישנו מחובקים.

ישנתי טוב.

אני זוכרת את הלילות האלה.

לפעמים אני יזמתי, לפעמים הוא.

קראנו לזה "סיבוב טרופית".

הוא אסף אותי, נסענו לקנות טרופית, המשכנו למקום שלא מואר מהעיר, כדי לראות את הכוכבים.

סוף הסיבוב היה נגמר אצלו בבית במיטה שלו.

בלי סקס או משהו, לפחות עד שלב מסוים.

פשוט הלכנו לישון, יחד.

ישנתי הכי טוב.

פעמיים שכבנו.

אחרי הפעם השנייה החלטנו שדי.

די ומספיק. לא שוכבים יותר.

ובאמת לא שכבנו יותר.

אבל גם לא היה עוד "סיבוב טרופית".

הלילה ישנתי טוב יותר.

טוב יותר מהלילה שבין שבת לראשון, כשישנתי אצל הבחור החדש.

אולי זה קשור לשעות ההפוכות שלי, שלאט לאט חוזרות לעצמן.

היו לי כמובן שנ"צים אחרי שחזרתי הביתה, כי הייתי עייפה כי לא ישנתי טוב בלילה.

אבל הלילה ישנתי טוב יותר מהלילה הקודם.

ואני לא זוכרת איך ישנתי אתמול בלילה. אם טוב או לא.

הגיע הזמן לשכתב את קורות החיים שלי.

למצוא עבודה.

מזל טוב לי 

[הנה אני לפני שנתיים]