מחשבות על בור ללא תחתית

אני עולה בסולם שלי, ואני יורדת.

לא הגעתי לרצפה, ואני לא רוצה להגיע אליה גם. הרצפה היא הסוף. סוף התהום. סוף החיים.

עכשיו, ברגע זה ממש, אני בנקודה שאני לא יודעת אם אני עולה שלב או יורדת.

בסוף חודש שעבר-תחילת החודש הזה עליתי שלב. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שנוגעת לתחום לימודיי בדיוק מוחלט. יש שיגידו עבודה אידיאלית לסטודנטים במחלקה.

לפני חודש פחות יומיים פגשתי בחור חדש.

הוא חדש מהבחינה שהוא נכנס לחיי באמת. פגשתי אותו לפני ושמעתי עליו סיפורים ודברים(בכל זאת שותף לדירה של חבר מהלימודים).

הוא עדיין חדש לי.

ואני לא יודעת איך לאכול אותו.

יש בינינו חומה בלתי נראית שנכון לעכשיו, ונכון לדעותינו והשקפותינו, אי אפשר לעקוף. (חומה פוליטית. ימין שמאל)

אני נמנעת מלדבר על זה, והוא מוקף בזה ומקיף את עצמו בזה וזה חלק ממי שהוא.

אבל זה גם חלק ממי שאני. זו המשפחה שלי, הבית שלי, החיים שלי מחוץ למעגל האקדמי שאני נמצאת בו.

אבל אני עדיין נמנעת מלדבר על זה.

אפילו עם החומה הזו, הוא גורם לי לעלות שלב.

הוא מצחיק אותי, דואג לי, מפנק אותי, מלמד אותי בכל יום משהו חדש.

הוא גורם לי להרגיש טוב.

להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש טוב איתו, להרגיש טוב עם הסביבה.

הוא סיפר לי שהוא פגש את השכן שלו, שהוא כמו אח בשבילו, והם דיברו עליי והשכן ממש החמיא לי ואמר לו שאני "פאקינג אמייזינג".

כמעט 4 שעות אחרי הוא שלח לי "נראה לי שאני מתחיל להתאהב בך. זה כבר לא דלוק, זה אוהב".

אני לא יודעת לחלק מחמאות יותר מדי, ולחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי מבפנים. אני שומרת וצוברת ואוגרת דברים, עד שאני מתפוצצת.

ואני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים. 

הלימודים לעומת זאת.. יש לי תחושה שמובילים אותי לירידת שלב.

מצד אחד אני מרגישה שאני במקום הנכון. אני נמצאת בתחום שאני רוצה, תחום שמעניין אותי, שמאתגר אותי, וגורם לי לרצות להכנס אליו עוד יותר.

מצד שני אני לא מצליחה להוביל את עצמי להתקדמות נכונה מבחינה לימודית-אקדמית.

אולי אני לא בנויה ללימודים באוניברסיטה? אני לא רוצה לחשוב את זה, כי אני רוצה לעשות את זה. ללמוד את התואר הזה. "לצלוח את האקדמיה" ולהצליח במה שאנ עושה.

אבל זה מדי פעם עולה במאחורה של הראש שלי. אולי אני לא במקום הנכון?

כל כך קשה לי לשבת, לפתוח את הספרים(מטאפורית. היום הכל על המחשב) וללמוד.

שנה שלא נגעתי בבלוג.

שנה שלא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו(התחלתי אחד סמסטר שעבר ואז היה לי בוחן ומאז לא נגעתי בו).

שנה שהתרחקתי מדברים שעלולים להסיח אותי מהלימודים.

אבל אולי לא הייתי צריכה?

אולי אני צריכה להשאיר את הדברים האלו, להכניס אותם איכשהו לרצף היום-יום שלי כדי להצליח ולצלוח את התואר?

ברגע זה ממש יש לי 2 עבודות להגשה עד מחר.

האחרת עד השעה 12 בצהריים, והאחרת עד 23:55.

ואני לא מצליחה להתקדם באף אחת מהן.

היום התחלתי לפתח צינון. כזה שהולך להחריב לי בקלות את השבוע האחרון של הסמסטר, בתקווה שלא. אני מקווה שהוא לא יחריב לי את השבוע.

אכין לי כוס תה, אסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית. אלחץ על "שמור", אסגור את כל החלוניות הלא רלוונטיות ואשב על העבודה.

ינואר שמח,

אני.