| 1/2008
 8 # .המחשבות מתחילות לצאת לכתב | תדהמה. לפיירפוקס תודה.
באמת הקור הזה לאט לאט מביא איתו אנשים שנעלמו.
לא רק וירטואלים, אלא גם אנשים מ"החיים האמיתים".
מצד אחד זה מאוד נחמד, אבל מצד שני... אולי אני בכוונה ניסיתי לשכוח, לא לענות לטלפונים, לא לשלוח הודעות. להתעלם ולשכוח.
פתאום הוא מתחיל להתקשר. כל ערב, מנסה למצוא אותי מחדש. חושב שאולי הוא יצליח לגרם לי להתאהב בו? מה שלא הצליח לו לפני...
בזמן שכולם לאט לאט מוצאים את המילים שלהם, אני מנסה גם למצוא אבל נכשלת בזה עד מאוד.
אולי פעם הייתי יותר טפשה, אבל ידעתי להביע את עצמי בכתב. עכשיו אני מרגישה תקועה.
כאילו כל החיים שלי תקועים.
שיעורי הנהיגה היו בתוכנית הכללית שלי אמורים להיות לפחות פעמיים בשבוע. אבל יוצא שיש לי רק שיעור אחד בשבוע, ואז חצי שיעור לוקח לי רק להזכר איך מתחילים ואז מתחיל לזרום. ואז פתאום הזמן נגמר.
אין לי זמן. למרות שאני הרבה יושבת בבית ומחממת את הכורסא. אין לי מושג גם איך זה קורה.
ימי ראשון אני לא עושה כלום חוץ מבצפר, אבל המורה נהיגה לא יכול ימי ראשון.
ימי שני יש לי בד"כ שיעור נהיגה. והשבוע למשל יש לי גם פגישת גרעין יותר בערב. ובבוקר עד 1 וחצי לערך לימודים.
ימי שלישי אני נמצאת בלימודים עד 15:15, מגיעה הביתה בערך ב4 וחצי. ב6 אני צריכה להיות בבית הנוער, לפגישה של פרלמנט הנוער. אני לא יודעת למה הסכמתי ללכת בכלל..
ימי רביעי אני לומדת בד"כ עד 2 וחצי לערך, ואז שיעור נהיגה. ומאוחר יותר בערב מה יש לי כבר לעשות?
ימי חמישי אני בלימודים עד 2 וחצי, בבית בד"כ קרוב ל4 אלא אם כן רצתי לאוטובוס והספקתי אותו ואז אני מגיעה הביתה בערך ב15:20. ואז ב18:00 יש לי פעלות בוגרים.
שישי אני לומדת היסטוריה א' מהבוקר. אבל מחר זה השיעור האחרון לפני הבגרות, שאגב, אני לא בטוחה שאני יודעת משהו בכלל.
ושבת יום מנוחה. אני ישנה מלפנות בוקר עד הצהריים, שזה מסתכם בין שעה 1 ל4 בשבת.
כל סוג שהוא של מערכת יחסים לא היה לי מזמן, בין אם זה סטוץ מזדמן(מה?) ועד קשר של דיבורים פנימה ומעבר עם בחור שהוא לא ליאור מהבצפר. וגם עם בנות אין לי דיבור משו. לא מתה על הזן הזה.
חוץ מהסקס שהיה לי בשבת-ראשון בסביבות הלפני זריחה והסעה חזרה עד הבית ב5 וחצי בבוקר, שהיה משהו של עייפות, חרמנות וללא כל חומר מעורר שהוא.
סקס של עייפות וחרמנות. אלי יהיו עוד כאלה? מי יודע.
יום רביעי היה לי "יום מיונים ומבחני התאמה להדרכה ביחידות השדה ובבסיסי הטירונות". שזה סוגשל בולשיט, שהלך לי בחלקו על הפנים עד שכמעט התחלתי לבכות, ועד הרגשה של כמעט גאווה ביציאה מהראיון אישי אחרי שהיא מוחקת את ה4 ומסמנת את ה5.
על מי אני עובדת?
יצאתי עם הרגשה חרא של החרא. ניסיתי לעבוד על עצמי כנראה.
ואני גם אומרת לכולם שהיה סבבה.
אני לא מאמינה שהרצאה מחורבנת של 5 דקות לא יכלתי לעשות על נושא (כמעט) חופשי, כשאני עושה את זה על בסיס שבועי כמעט כל הזמן.
למזלי (אני חושבת) שעברתי כמו שצריך את התרגיל השני.
לפעמים (למען האמת, באותו היום) אני חושבת לעצמי שאולי נזרוק זין על כל המבחנים האלה, נוותר על הדרכה, נוותק על אחריות, נוותר על הכאילו רצון אישי ופשוט נלך לא שהדרך(AKA הצבא) תוביל אותי.
אלי אני פשוט אוותר על הגרעין נח"ל הזה, אני אוותר על השנת שירות שסתם תגנוב לי שנה של עוד שירות בצבא שאניא וכל להשתמש (בתקווה שלא)להשלמת בגרות, לטיול שאחרי צבא לאן שאני תמיד חולמת(ויש הרבה), לחפש אולי מקצוע כלשהו שאני אלמד באוניברסיטה, כי אני רוצה ללכת. ללמוד עוד.
פשוט שתהיה לי שנה של שקט רגע עם עצמי. בלי מסגרת מחייבת מדי, בלי להתאמץ בשביל אחרים. רק אני בשבילי עם עצמי.
ואולי, אולי אני רוצה לעשות את השנת שרות הזאת יתר מכל דבר אחר. אולי אני רוצה להדריך אנשים שלא חוו אף פעם מסגרת שהיא, ולהוות דוגמה וחזון(?) לאנשים שאולי איבדו קצת את הדרך ב-שביל הכל כך מפותל הזה.
בתוך הראש שלי הכל כל כך מסובך.
אני רוצה לעזור לכולם, לתרום, לתת מעצמי כל כך הרבה. אבל בצד השני של הראש, מאחורה באפלה, איפה שאף אחד לא רואה ולא באמת מסתכל, אני רוצה לתת רק לעצמי. לא לתרום לאף אחד אחר, לשמור אותי לעצמי. (עצמי זו מילת המפתח פה) להתרחק מכולם. להיות לבד. מבודדת.
זה לא שעכשיו הקישורים החברתיים שלי בעננים(עכשיו=2-3-4 שנים אחרונות). וזה בעיקר בגלל סלידתי הרבה מהמין הנשי.
יש לי חברה אחת או שניים שהן חברות באמת, ויש הרבה בנות שאני אוהבת. אבל אני לא מסוגלת להתמודד איתן.
אבל בסופו של דבר, אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להתמודד עם כולם, טובים, רעים, בנות או בנים(הייתה כאן הערה גזענית בצחוק אבל העדפתי למחוק אותה).
אני עם עצמי זה מספיק בשבילי.
אחרי שהבטחתי לעצמי, לפני שנתיים לפחות, שאני לא אשכב עם אף בחור מהעיר שי עד שאני אצא ממנה(AKA צבא או שנת שירות), שברתי את החוק של עצמי.
אני לא מאמינה!!
החתולה דרכה לי על המקלדת ולחצה על כפתור כלשהו שני כנראה לעולםפ לא אגלה איזה הוא, ותקעה לי את הדף אינטרנט.
הוא היה תקוע וכל מה שכתבתי היה פה.
בסופו של דבר התייאשתי ובצער ועצבנות החלטתי לסגור את החלון.
הכל שוחזר!!
יחי פיירפוקס!
|
נכתב על ידי
אבולה
,
18/1/2008 01:40
בקטגוריות אני, תזכורת, תובנות אישיות, קיטורים, לפנות בוקר, מחשבות, לימודים, בא לי עכשיו, אוף, למה?, מתרוצץ בראש, נסיעות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה