מחשבות על בור ללא תחתית

אני עולה בסולם שלי, ואני יורדת.

לא הגעתי לרצפה, ואני לא רוצה להגיע אליה גם. הרצפה היא הסוף. סוף התהום. סוף החיים.

עכשיו, ברגע זה ממש, אני בנקודה שאני לא יודעת אם אני עולה שלב או יורדת.

בסוף חודש שעבר-תחילת החודש הזה עליתי שלב. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שנוגעת לתחום לימודיי בדיוק מוחלט. יש שיגידו עבודה אידיאלית לסטודנטים במחלקה.

לפני חודש פחות יומיים פגשתי בחור חדש.

הוא חדש מהבחינה שהוא נכנס לחיי באמת. פגשתי אותו לפני ושמעתי עליו סיפורים ודברים(בכל זאת שותף לדירה של חבר מהלימודים).

הוא עדיין חדש לי.

ואני לא יודעת איך לאכול אותו.

יש בינינו חומה בלתי נראית שנכון לעכשיו, ונכון לדעותינו והשקפותינו, אי אפשר לעקוף. (חומה פוליטית. ימין שמאל)

אני נמנעת מלדבר על זה, והוא מוקף בזה ומקיף את עצמו בזה וזה חלק ממי שהוא.

אבל זה גם חלק ממי שאני. זו המשפחה שלי, הבית שלי, החיים שלי מחוץ למעגל האקדמי שאני נמצאת בו.

אבל אני עדיין נמנעת מלדבר על זה.

אפילו עם החומה הזו, הוא גורם לי לעלות שלב.

הוא מצחיק אותי, דואג לי, מפנק אותי, מלמד אותי בכל יום משהו חדש.

הוא גורם לי להרגיש טוב.

להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש טוב איתו, להרגיש טוב עם הסביבה.

הוא סיפר לי שהוא פגש את השכן שלו, שהוא כמו אח בשבילו, והם דיברו עליי והשכן ממש החמיא לי ואמר לו שאני "פאקינג אמייזינג".

כמעט 4 שעות אחרי הוא שלח לי "נראה לי שאני מתחיל להתאהב בך. זה כבר לא דלוק, זה אוהב".

אני לא יודעת לחלק מחמאות יותר מדי, ולחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי מבפנים. אני שומרת וצוברת ואוגרת דברים, עד שאני מתפוצצת.

ואני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים. 

הלימודים לעומת זאת.. יש לי תחושה שמובילים אותי לירידת שלב.

מצד אחד אני מרגישה שאני במקום הנכון. אני נמצאת בתחום שאני רוצה, תחום שמעניין אותי, שמאתגר אותי, וגורם לי לרצות להכנס אליו עוד יותר.

מצד שני אני לא מצליחה להוביל את עצמי להתקדמות נכונה מבחינה לימודית-אקדמית.

אולי אני לא בנויה ללימודים באוניברסיטה? אני לא רוצה לחשוב את זה, כי אני רוצה לעשות את זה. ללמוד את התואר הזה. "לצלוח את האקדמיה" ולהצליח במה שאנ עושה.

אבל זה מדי פעם עולה במאחורה של הראש שלי. אולי אני לא במקום הנכון?

כל כך קשה לי לשבת, לפתוח את הספרים(מטאפורית. היום הכל על המחשב) וללמוד.

שנה שלא נגעתי בבלוג.

שנה שלא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו(התחלתי אחד סמסטר שעבר ואז היה לי בוחן ומאז לא נגעתי בו).

שנה שהתרחקתי מדברים שעלולים להסיח אותי מהלימודים.

אבל אולי לא הייתי צריכה?

אולי אני צריכה להשאיר את הדברים האלו, להכניס אותם איכשהו לרצף היום-יום שלי כדי להצליח ולצלוח את התואר?

ברגע זה ממש יש לי 2 עבודות להגשה עד מחר.

האחרת עד השעה 12 בצהריים, והאחרת עד 23:55.

ואני לא מצליחה להתקדם באף אחת מהן.

היום התחלתי לפתח צינון. כזה שהולך להחריב לי בקלות את השבוע האחרון של הסמסטר, בתקווה שלא. אני מקווה שהוא לא יחריב לי את השבוע.

אכין לי כוס תה, אסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית. אלחץ על "שמור", אסגור את כל החלוניות הלא רלוונטיות ואשב על העבודה.

ינואר שמח,

אני.

אני לא שרה, לא רוקדת.

לא מציירת ולא מפסלת.

לא מצלמת ולא מדביקה קולאז'ים.

אני לא יותר מדי יצירתית. יש לי רעיונות, אבל אני לרוב נכשלת בביצוע, או מגיעה לתוצאות חלקיות, בעיקר בגלל שאני מאבדת את המומנטום מהר.

הרעיון בורח ואני נשארת עם שפורפרת של צבע ומברשת רטובה ביד.

אבל לפעמים כן מצליח לי.

וגם התוצאות החלקיות האלה- לא כולם יודעים שאלו תוצאות חלקיות אז משבחים אותי על היצירתיות והעבודה.

עכשיו אני בפרוייקט חדש. כבר כמה שבועות שאני חושבת עליו, ואפילו קניתי חלק מהחומרים.

האינטרנט לא עוזר לי במיוחד בפיתוח הרעיון, כי יש לי משהו בראש שאני פשוט לא מוצאת באינטרנט, לא בצורה שאני רוצה לפחות.

עשיתי שליש מהדרך.

עכשיו אני צריכה לחשוב על דברים שנונים במקצת, שאנשים זרים יבינו ויהנו.

מחר(היום) מתחילים ללמוד!

שטפתי כלים, שטפתי את הרצפה במטבח. שטפתי את החלון בחדר, המראות בחדר ובמקלחת.

הכנתי שניצלים להמשך השבוע, כדי שאני אנצל את הזמן שלי לדברים אחרים מעבר לבישולים.

האינטרנט לא משתף מספיק פעולה כדי לצפות בסדרות אונליין, וזה נורא לא כיף לי.

מוקדם יותר הוא כן שיתף פעולה, כשהבחור היה כאן אפילו ראינו סרט בין לבין ותוך כדי הדברים שעשינו, אבל בערך מאז שהשותפה הגיעה הוא התחיל להקפיץ לי את התוכניות ולא הצלחתי לצפות ביותר מכמה דקות רצוץ.

את הבחור לא פגשתי הרבה זמן, וכל הזמן ייבשתי אותו, כי אני לא נהנית איתו כמו בהתחלה, כשחשבתי שנוכל לשפר ביצועים יחדיו. אז באמת התחמקתי ממנו קצת, עד שהיום בצהריים החשק שלי הגיע לשמיים, והוא אמר שהוא יהיה בבאר שבע מ2 בחדר כושר.

והוא מרגיש נהדר אחרי החדר כושר.

שלחתי לו הודעה ושאלתי אותו כמה זמן ייקח לו להגיע אליי. נתן צפי של חצי שעה פלוס מינוס.

היה כיף, אבל לא מספק.

אני צריכה למצוא מישהו אחר.

התעייפתי.

אני חושבת שהגיע הזמן ללכת לישון.

אני לא אלך לישון עדיין, אבל בהחלט הגיע הזמן.

נראה אם אני אצליח לקום מחר בזמן.

אז היו עוגיות בתחילת היום.

אבל היום לא היה עוגיות.

התחלתי אותו עם דיכאון קל.

דיכאון וחרדות.

מחשבות על החג ועל כמה אני לא רוצה שידברו איתי על מה שאני עושה. כי אני לא עושה שום דבר.

חרדות קלות על מערכת השעות שאני צריכה לבנות, עם בלבול מטורף על קורסים שאני צריכה או לא צריכה להרשם אליהם. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות, וזה מכניס אותי לחרדות.

אז ככה התחלתי את היום, על קפה ועוגיה.

(כמה חודשים עברו מאז ששתיתי קפה)

מאוחר יותר, הגיע לביקור חבר שהיה בב"ש לראיון כלשהו, שתינו בירה, ועוד בירה, ואז הוא השאיר לי קצת בירה, שלא שתיתי כי היא כבר גרמה לי לעשות פרצופים חמוצים של אלכוהול בכל שלוק שאני שותה.

שפכתי אותה בסופו של דבר לכיור של השירותים.

אבל סך הכל הייתי שיכורה קלות.

מבושמת.

התכתבתי על שטויות עם שי, ואכלתי סוף סוף משהו שהוא לא עוגיות שוקולד צ'יפס מפוצצות בשוקולד צ'יפס.

אז כמו שרואים, מצב הרוח השתפר מעט.

עכשיו ראיתי סרט.

"אשמת הכוכבים".

נורא עצוב, ובכיתי ברוב החצי השני שלו.

בעיקר כי אני בכיינית, אבל זה כל כך נגע, שלא יכולתי לא לבכות.

כמו ששמים לב, מצב הרוח ירד קצת.

לפני הסרט התכתבתי ממש קלות עם הבחור והזמנתי אותו אליי, אז מתישהו בקרוב הוא יגיע, ואולי יעזור לי לשכוח את הכל ולהתרכז רק בו.

ואולי קצת בי.

החבר שהגיע אליי מוקדם יותר אמר שרואים שזו ממש דירת שותפים. כששאלתי אותו למה, הוא ענה כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להוביל אותו ישר לחדר השינה שלי ולא לסלון או משהו,

ואם זה היה בבית שלו נניח, אז בטח היינו יושבים בסלון ולא בחדר השינה.

וגם הוא ציין את העובדה שיש לי כוסות בחדר, ושהבאתי לנו כוסות לבירה, אז לקחתי את הכוסות מהחדר שלי, ולא הבאתי כוסות מהמטבח.

(כי השותף הרע שלי לא יודע לשטוף כלים וכל מה שהוא שוטף יוצא מטונף שבא לי להקיא, אבל ניחא)

אז כן, אני גרה בדירת שותפים

עם מקרר שמקפיא לי את עגבניות השרי.

נראה איך יהיה מצב הרוח שלי אחרי שהבחור יגיע.