מחשבות על בור ללא תחתית

כל מיני החלטות שנעשות לא בלב שלם, אבל הרצון לניגוד של ההחלטות האלו לא ריאלי כי אני תקועה.

אני תקועה איפה שאני נמצאת, ואני צריכה להחליף כיוון ולהתחיל לנוע לכיוון השני.

הולכת לעזוב את המקום שבו אני נמצאת, הולכת לארוז את כל הדברים שלי, וחוזרת להורים.

כי אני תקועה, ואני צריכה איפוס. והאיפוס הזה לא מגיע מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.

עכשיו אני אולי מוקפת(תיאורתית) בחברים, אבל אני עומדת באותה נקודה במרחב ובזמן, ולא מצליחה לזוז ממנה.

אני צריכה להגיע למקום ניטרלי שבו אוכל להחליט לנוע לכל כיוון שארצה, לכל כיוון שימשוך, לכל כיוון.

כבר שבוע שאני על סך בכי, או בוכה, בלי הסף. חוצה אותו הרבה כשאני לבד.

כל דבר מפעיל את זה. טריגרים בכל מקום. טריגרים בראש שלי. מחשבות על תהום. ואני רוצה שזה ייפסק.

אם יגידו לי 'את רק צריכה לשנות את דרך החשיבה שלך' או משהו בסגנון הזה, או בסגנון אחר, שכולל הערות על איך לקחת את עצמי ולשנות את הכיוון, ולעזור לעצמי ולהציל את עצמי ו.. זה לא יעזור.

כי זה שאומרים לא באמת עוזר.

לתת עצה למישהו שלא רוצה לקבל עצה, לא יעזור לאף אחד.

אני צריכה הסחות דעת, ניעור מהמציאות למקום אחר. דברים שישכיחו ממני את כל מה שיושב לי בראש.

פגשתי אתמול מישהו שאני מכירה שנים, ושלא התראינו קצת פחות שנים מהשנים שאנחנו מכירים. וכל מה שעבר לי בראש זה איך שהייתי מאוהבת בו, ואיך כשהוא ניסה לנשק אותי סיבבתי את הראש ועצרתי אותו, ואיך בכל רגע ורגע אחרי זה התחרטתי על זה.

וכל מה שרציתי זה שהוא יסתכל עליי שוב. עוד מבט, ועוד מבט, ואולי גם נגיעה.

אני רוצה להרגיש.

אני צריכה להרגיש.

זו השעה הזאת בבוקר, שהאור כבוי, והשמש לא ממש יצאה, וכל הדברים בחדר נראים באותו צבע. 

השעה הזאת בבוקר של תחילת חודש אוגוסט, שאני מבינה שהופ. עוד שנה עברה בלי נעם. 

הפייסבוק עשה עבודה טובה בלהזכיר לי את מה שאני לפעמים חושבת שאני שוכחת. ומיד שאני מבינה שאני שוכחת, אני נזכרת ובגדול. מאשימה את כל הקשיים שלי, כל ההחלטות שלי מאז, כל הנפילות וההצלחות ביום הזה שנעם נהרגה. 

אני נזכרת בבוקר הזה, שנודע לי. 

בערך ב6 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון, והייתי במוקד ממש בסיומה של משמרת. בדיוק דיברתי עם הסייר ששאל אם לאסוף את המוקדנית שמחליפה אותי, ובדיוק התקשרתי אליה במקביל כדי לוודא, אז שלחתי הודעה שתכף אחזור אליו. 

סיימתי את תיאום ההגעה של המחליפה שלי והתקשרתי חזרה. 

"רות. נעם מתה."

"מה נעם מתה? אתה סתם עובד עליי. "

" לא רות, הלוואי והייתי עובד עלייך. נעם מתה"

"ההלוויה ב10 בבית עלמין צבאי משגב" 

החזקתי את עצמי עד שהמוקדנית באה, אספתי בינתיים את כל ספרי הפסיכומטרי שלי. שמתי את כולם בתיק. וחיכיתי לרגע שלא רציתי שיגיע. 

היא הגיעה, אני התחלתי לבכות. היא לא הבינה למה ואז אמרתי לה. ממש בקושי אמרתי לה. 

הסייר לקח אותי הביתה, הערתי את ההורים שלי ובכיתי לאבא. 

מה שאני זוכרת זה את ההתארגנות. אבא לקח אותי ועוד 3 חברים. 

אני זוכרת שהייתי שבורה באותו סוף שבוע. 

ואז הכל מתערבב. לא הלכתי לגילוי מצבה. כן הלכתי לשנה למותה. מאז לא הייתי שם. כל פעם דחיתי עם תירוץ אחר שאני לא זוכרת והוא לא חשוב. 

השנה אני חושבת שאני אלך. זה מחר. ואני לא אלך לבד. זה בטוח. 

אני מתגעגעת אליה. מדי פעם אני נתקלת בתמונות שלה שצילמתי. וזה קצת משמח אותי, שנשארה לי טיפה ממנה. 

מתילפנידאט

דקסטרו אמפטמין סכרט

אמפטמין אספרטט מונוהידרט

דקסטרו אמפטמין סולפט

אמפטמין סולפט

והכל תקוע.

פעם הייתי שמחה.

הייתי שמחה, ודברנית, וצחקנית ומאושרת.

לא שמרתי דברים בבטן ולא ידעתי דברים רעים.

לא ידעתי תחושות רעות, שעוקבות ורודפות וחוטפות כל שביב של מחשבה טובה. כל שביב של מחשבה אופטימית שמחר.. מחר יהיה הרבה יותר טוב.

מחר אני אתעורר בבוקר, אבל בשעה אמיתית של בוקר ולא 3 בצהריים.

מחר אני אלמד משהו חדש, אראה משהו חדש, אעשה דברים צבעוניים.

אצייר, אצלם, אצבע, אלטף, ארגיש.

מחר אני ארגיש דברים חדשים שעושים נעים, שממלאים מבפנים ועוטפים בחום ורוך.

תחושה של ענן. אבל ענן נעים ולא הענן שאני מרגישה כשהמתילפנדאט יוצא מהמערכת. ענן שעוטף אותי, מצפה אותי מכל כיוון, מכווץ אותי במיטה מתחת לשמיכה, גורם לי להצמיד כרית חזק חזק לגב, כדי שאני ארגיש שאולי אני לא לבד. שאולי יהיה מה שיחזיק אותי שאני לא אפול למטה.

בלי תחושה עמומה אבל ענקית בשיניים. בלי ריחוף לא נשלט, שגורם לרגליים שלי לאבד אחיזה בקרקע.

ענן. כמו צמר גפן. כמו שמיכת הפוך שלי, הפוך הסינטטי שלי דרגה 5 מתוך 6 כדי שלא יהיה לי קר. שעוטף אותי, ומחמם אותי אפילו שהמיטה קרה.

אני פולטת חום, הוא אוגר אותו ושומר עליי. דואג שלא יהיה לי קר. שאני לא אעלם לתהום של עצב ואבדון.

דיכאון.

לילדה השמחה והדברנית והצחקנית והמאושרת יש דיכאון.

תמיד חשבתי שחייב סיבה ספציפית. משהו רע או כואב או נורא שקרה לי כדי שתהיה לי סיבה אמיתית להיות בדיכאון.

אחרת איזו עוד סיבה יש לי להיות בדיכאון? הכל טוב אצלי בחיים, לא?

לא.

ואני לא יודעת להסביר כששואלים.

ואני לא יודעת לבקש עזרה כשמציעים.

כן, אני אומרת שאני אעשה זאת. אבל ההבדל בין להגיד ללעשות הוא תהומי. יש מדרון תלול ועמוק בין מה שאני רוצה לעשות, למה שאני עושה באמת.

אז אולי אני לא יודעת מה החומר ממנו עשויות המחשבות, אבל אני יודעת שיש משהו, שמושך אותי למטה למטה למטה.

אני קצת טובעת. אבל בגלל שרק קצת, אני לא מסוגלת להביא את עצמי לבקש עזרה. 

איך יעזרו לי כבר? מה יוכלו לעשות שיציל אותי בשלב הזה?