מחשבות על בור ללא תחתית

כל זמן ערות שלי, אני שמה מוזיקה ברקע.

יש לי רעש באוזניים, ואני רוצה שיהיה רעש אחר, נעים יותר כרקע לצפצופים שלי.

עם גופיה קריר לי, עם ז'קט חם לי ממש. אני שותה יותר מבד"כ, אבל זה ממש ממש לא מספיק(בהתחשב בזה שבדרך כלל אני כמעט לא שותה)

~קמה למזוג עוד כוס מים~

סבתא התקשרה היום.

השתדלתי לא לדבר איתם מאז שהצינון הזה התחיל, כי לא רציתי להדאיג אותם עם המחלות שלי.

היא מיד זיהתה שאני מצוננת.

וידאה שאני לבושה טוב ולא אוכלת דברים קרים. עידכנתי אותה שאכלתי מרק עוף שאמא הכינה לי :)

אני שונאת להיות חולה.

שכחתי כמה זה מעייף להיות חולה.

אספתי ערימה של מגבות-מצעים לכביסה, שמתי במכונה וזה היה כל כך מעייף.

הפח שלי מלא בטישו משומש.

החום שלי עולה ויורד, תלוי מתי לקחתי את האקמול.

האוזניים נפתחות ונפתחות יותר- לפי קצב קינוחי האף שלי.

ולנשום- זה הכי קשה.

מישהו יודע אם מחר העולם פועל כמו יום שישי רגיל, או במתכונת של שבת, שוב?

האזנה נעימה

"אני כותב כשרע לי"

יש בזה מן האמת. אולי לא האמת השלמה, אבל יש מן האמת.

אני כותבת גם כשטוב לי, או כשאני רוצה לחשוב שטוב לי.

כרגע אני כותבת בעיקר כי חסר לי.

חסר לי בן זוג, קבוע או זמני, שיעזור לי לפרוק את המתח שהצטבר וממשיך להצטבר אצלי.

מישהו שיחבק, וינשק, ויספר לי גם כשרע לו.

מישהו שיתן לי מקום אצלו בפנים.

זה מרגיש אבסורד איך ברגע אחד ממחייכת ושמחה, אני הופכת להיות כבוייה.

החיוך נעלם, ולמרות שמוזיקה ממשיכה להתנגן, ואנשים שמחים סביבי, אני מאבדת את זה.

בוהה בכוסות בירה ריקות למחצה, ותוהה לעצמי כמה מסוחררים הראשים של מי ששתה אותן.

אני רוצה לשבת בפינה אפלולית ולשתות כוס בירה כשלידי יושב מישהו שחולק איתי חום גוף.

חום גוף זה מה שאני רוצה.

בסופו של דבר, מה שאני מבינה מעצמי אחרי בכי של ייאוש, והבנה של הייאוש הזה, זה שאני פחדנית.

הפחד רודף אותי, ואני לא בורחת.

נכנעת לפחד, ונותנת לו לקרקע אותי, להאט אותי, לא לתת לי להתקדם.

נמצאת במעגל מכושף שמאוד קשה לצאת ממנו.