זו השעה הזאת בבוקר, שהאור כבוי, והשמש לא ממש יצאה, וכל הדברים בחדר נראים באותו צבע.
השעה הזאת בבוקר של תחילת חודש אוגוסט, שאני מבינה שהופ. עוד שנה עברה בלי נעם.
הפייסבוק עשה עבודה טובה בלהזכיר לי את מה שאני לפעמים חושבת שאני שוכחת. ומיד שאני מבינה שאני שוכחת, אני נזכרת ובגדול. מאשימה את כל הקשיים שלי, כל ההחלטות שלי מאז, כל הנפילות וההצלחות ביום הזה שנעם נהרגה.
אני נזכרת בבוקר הזה, שנודע לי.
בערך ב6 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון, והייתי במוקד ממש בסיומה של משמרת. בדיוק דיברתי עם הסייר ששאל אם לאסוף את המוקדנית שמחליפה אותי, ובדיוק התקשרתי אליה במקביל כדי לוודא, אז שלחתי הודעה שתכף אחזור אליו.
סיימתי את תיאום ההגעה של המחליפה שלי והתקשרתי חזרה.
"רות. נעם מתה."
"מה נעם מתה? אתה סתם עובד עליי. "
" לא רות, הלוואי והייתי עובד עלייך. נעם מתה"
"ההלוויה ב10 בבית עלמין צבאי משגב"
החזקתי את עצמי עד שהמוקדנית באה, אספתי בינתיים את כל ספרי הפסיכומטרי שלי. שמתי את כולם בתיק. וחיכיתי לרגע שלא רציתי שיגיע.
היא הגיעה, אני התחלתי לבכות. היא לא הבינה למה ואז אמרתי לה. ממש בקושי אמרתי לה.
הסייר לקח אותי הביתה, הערתי את ההורים שלי ובכיתי לאבא.
מה שאני זוכרת זה את ההתארגנות. אבא לקח אותי ועוד 3 חברים.
אני זוכרת שהייתי שבורה באותו סוף שבוע.
ואז הכל מתערבב. לא הלכתי לגילוי מצבה. כן הלכתי לשנה למותה. מאז לא הייתי שם. כל פעם דחיתי עם תירוץ אחר שאני לא זוכרת והוא לא חשוב.
השנה אני חושבת שאני אלך. זה מחר. ואני לא אלך לבד. זה בטוח.
אני מתגעגעת אליה. מדי פעם אני נתקלת בתמונות שלה שצילמתי. וזה קצת משמח אותי, שנשארה לי טיפה ממנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה