מחשבות על בור ללא תחתית

אני עולה בסולם שלי, ואני יורדת.

לא הגעתי לרצפה, ואני לא רוצה להגיע אליה גם. הרצפה היא הסוף. סוף התהום. סוף החיים.

עכשיו, ברגע זה ממש, אני בנקודה שאני לא יודעת אם אני עולה שלב או יורדת.

בסוף חודש שעבר-תחילת החודש הזה עליתי שלב. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שנוגעת לתחום לימודיי בדיוק מוחלט. יש שיגידו עבודה אידיאלית לסטודנטים במחלקה.

לפני חודש פחות יומיים פגשתי בחור חדש.

הוא חדש מהבחינה שהוא נכנס לחיי באמת. פגשתי אותו לפני ושמעתי עליו סיפורים ודברים(בכל זאת שותף לדירה של חבר מהלימודים).

הוא עדיין חדש לי.

ואני לא יודעת איך לאכול אותו.

יש בינינו חומה בלתי נראית שנכון לעכשיו, ונכון לדעותינו והשקפותינו, אי אפשר לעקוף. (חומה פוליטית. ימין שמאל)

אני נמנעת מלדבר על זה, והוא מוקף בזה ומקיף את עצמו בזה וזה חלק ממי שהוא.

אבל זה גם חלק ממי שאני. זו המשפחה שלי, הבית שלי, החיים שלי מחוץ למעגל האקדמי שאני נמצאת בו.

אבל אני עדיין נמנעת מלדבר על זה.

אפילו עם החומה הזו, הוא גורם לי לעלות שלב.

הוא מצחיק אותי, דואג לי, מפנק אותי, מלמד אותי בכל יום משהו חדש.

הוא גורם לי להרגיש טוב.

להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש טוב איתו, להרגיש טוב עם הסביבה.

הוא סיפר לי שהוא פגש את השכן שלו, שהוא כמו אח בשבילו, והם דיברו עליי והשכן ממש החמיא לי ואמר לו שאני "פאקינג אמייזינג".

כמעט 4 שעות אחרי הוא שלח לי "נראה לי שאני מתחיל להתאהב בך. זה כבר לא דלוק, זה אוהב".

אני לא יודעת לחלק מחמאות יותר מדי, ולחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי מבפנים. אני שומרת וצוברת ואוגרת דברים, עד שאני מתפוצצת.

ואני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים. 

הלימודים לעומת זאת.. יש לי תחושה שמובילים אותי לירידת שלב.

מצד אחד אני מרגישה שאני במקום הנכון. אני נמצאת בתחום שאני רוצה, תחום שמעניין אותי, שמאתגר אותי, וגורם לי לרצות להכנס אליו עוד יותר.

מצד שני אני לא מצליחה להוביל את עצמי להתקדמות נכונה מבחינה לימודית-אקדמית.

אולי אני לא בנויה ללימודים באוניברסיטה? אני לא רוצה לחשוב את זה, כי אני רוצה לעשות את זה. ללמוד את התואר הזה. "לצלוח את האקדמיה" ולהצליח במה שאנ עושה.

אבל זה מדי פעם עולה במאחורה של הראש שלי. אולי אני לא במקום הנכון?

כל כך קשה לי לשבת, לפתוח את הספרים(מטאפורית. היום הכל על המחשב) וללמוד.

שנה שלא נגעתי בבלוג.

שנה שלא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו(התחלתי אחד סמסטר שעבר ואז היה לי בוחן ומאז לא נגעתי בו).

שנה שהתרחקתי מדברים שעלולים להסיח אותי מהלימודים.

אבל אולי לא הייתי צריכה?

אולי אני צריכה להשאיר את הדברים האלו, להכניס אותם איכשהו לרצף היום-יום שלי כדי להצליח ולצלוח את התואר?

ברגע זה ממש יש לי 2 עבודות להגשה עד מחר.

האחרת עד השעה 12 בצהריים, והאחרת עד 23:55.

ואני לא מצליחה להתקדם באף אחת מהן.

היום התחלתי לפתח צינון. כזה שהולך להחריב לי בקלות את השבוע האחרון של הסמסטר, בתקווה שלא. אני מקווה שהוא לא יחריב לי את השבוע.

אכין לי כוס תה, אסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית. אלחץ על "שמור", אסגור את כל החלוניות הלא רלוונטיות ואשב על העבודה.

ינואר שמח,

אני.

אז היו עוגיות בתחילת היום.

אבל היום לא היה עוגיות.

התחלתי אותו עם דיכאון קל.

דיכאון וחרדות.

מחשבות על החג ועל כמה אני לא רוצה שידברו איתי על מה שאני עושה. כי אני לא עושה שום דבר.

חרדות קלות על מערכת השעות שאני צריכה לבנות, עם בלבול מטורף על קורסים שאני צריכה או לא צריכה להרשם אליהם. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות, וזה מכניס אותי לחרדות.

אז ככה התחלתי את היום, על קפה ועוגיה.

(כמה חודשים עברו מאז ששתיתי קפה)

מאוחר יותר, הגיע לביקור חבר שהיה בב"ש לראיון כלשהו, שתינו בירה, ועוד בירה, ואז הוא השאיר לי קצת בירה, שלא שתיתי כי היא כבר גרמה לי לעשות פרצופים חמוצים של אלכוהול בכל שלוק שאני שותה.

שפכתי אותה בסופו של דבר לכיור של השירותים.

אבל סך הכל הייתי שיכורה קלות.

מבושמת.

התכתבתי על שטויות עם שי, ואכלתי סוף סוף משהו שהוא לא עוגיות שוקולד צ'יפס מפוצצות בשוקולד צ'יפס.

אז כמו שרואים, מצב הרוח השתפר מעט.

עכשיו ראיתי סרט.

"אשמת הכוכבים".

נורא עצוב, ובכיתי ברוב החצי השני שלו.

בעיקר כי אני בכיינית, אבל זה כל כך נגע, שלא יכולתי לא לבכות.

כמו ששמים לב, מצב הרוח ירד קצת.

לפני הסרט התכתבתי ממש קלות עם הבחור והזמנתי אותו אליי, אז מתישהו בקרוב הוא יגיע, ואולי יעזור לי לשכוח את הכל ולהתרכז רק בו.

ואולי קצת בי.

החבר שהגיע אליי מוקדם יותר אמר שרואים שזו ממש דירת שותפים. כששאלתי אותו למה, הוא ענה כי האינסטינקט הראשוני שלי היה להוביל אותו ישר לחדר השינה שלי ולא לסלון או משהו,

ואם זה היה בבית שלו נניח, אז בטח היינו יושבים בסלון ולא בחדר השינה.

וגם הוא ציין את העובדה שיש לי כוסות בחדר, ושהבאתי לנו כוסות לבירה, אז לקחתי את הכוסות מהחדר שלי, ולא הבאתי כוסות מהמטבח.

(כי השותף הרע שלי לא יודע לשטוף כלים וכל מה שהוא שוטף יוצא מטונף שבא לי להקיא, אבל ניחא)

אז כן, אני גרה בדירת שותפים

עם מקרר שמקפיא לי את עגבניות השרי.

נראה איך יהיה מצב הרוח שלי אחרי שהבחור יגיע.

יומני היקר,

יום חמישי שעבר קניתי עוגת גבינה, סופר טעימה, במאפה נאמן. זאתי עם הפירורים מעל.

ידעתי שהיא תחזיק לי לפחות שבוע, כי אני לא אוכל אותה כל כך מהר(אוהבת להתענג על הטעם שלה לאורך זמן!)

היום, קמתי בבוקר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, אפילו הפעלתי את מכונת הכביסה עם כביסה שאני דוחה כבר שבוע.

הכנתי כוס קפה והוצאתי את העוגה מהמקרר עם מזלג.

תכננתי להתענג עליה, להתנחם בה, להרגיש טעים וטוב, בלי לחשוב על השותף המעצבן, על האוניברסיטה המעצבנת, על הדירה המעצבנת, על כל דבר מעצבן אחר.

פתחתי את הקופסה וגיליתי שהעוגה לא כמו תמול שלשום.

חצי ממנה חסר!

השותף הטוב לא היה בדירה השבוע, הוא שוב היה במילואים.

מה שמשאיר את האשמה לשותף השני, המעצבן.

כששאלתי אותו בסמס אם הוא אכל מהעוגת גבינה שהייתה במקרר הוא ענה לי "טעמתי קצת, מצטער".

הוא מעצבן אותי כל כך.

אוכל מהדברים שליף משתמש בדברים שלי[הסבון גוף שלי, בהחלט נועד בשבילי, לא בשבילו ולא בשביל חברה שלו. וכך גם אבקת הכביסה]

הוא מחרפן אותי.

מרתיח לי את הדם.

שום דבר בבאר שבע לא מעצבן אתי כמו שהוא מעצבן אותי.

שום דבר!

אני שונאת אותו!

הלוואי והוא יעלם.

וזה ממש לא קשור לזה שאני במחזור!!!

(מסכנה המקלדת שלי)