כל מיני החלטות שנעשות לא בלב שלם, אבל הרצון לניגוד של ההחלטות האלו לא ריאלי כי אני תקועה.
אני תקועה איפה שאני נמצאת, ואני צריכה להחליף כיוון ולהתחיל לנוע לכיוון השני.
הולכת לעזוב את המקום שבו אני נמצאת, הולכת לארוז את כל הדברים שלי, וחוזרת להורים.
כי אני תקועה, ואני צריכה איפוס. והאיפוס הזה לא מגיע מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.
עכשיו אני אולי מוקפת(תיאורתית) בחברים, אבל אני עומדת באותה נקודה במרחב ובזמן, ולא מצליחה לזוז ממנה.
אני צריכה להגיע למקום ניטרלי שבו אוכל להחליט לנוע לכל כיוון שארצה, לכל כיוון שימשוך, לכל כיוון.
כבר שבוע שאני על סך בכי, או בוכה, בלי הסף. חוצה אותו הרבה כשאני לבד.
כל דבר מפעיל את זה. טריגרים בכל מקום. טריגרים בראש שלי. מחשבות על תהום. ואני רוצה שזה ייפסק.
אם יגידו לי 'את רק צריכה לשנות את דרך החשיבה שלך' או משהו בסגנון הזה, או בסגנון אחר, שכולל הערות על איך לקחת את עצמי ולשנות את הכיוון, ולעזור לעצמי ולהציל את עצמי ו.. זה לא יעזור.
כי זה שאומרים לא באמת עוזר.
לתת עצה למישהו שלא רוצה לקבל עצה, לא יעזור לאף אחד.
אני צריכה הסחות דעת, ניעור מהמציאות למקום אחר. דברים שישכיחו ממני את כל מה שיושב לי בראש.
פגשתי אתמול מישהו שאני מכירה שנים, ושלא התראינו קצת פחות שנים מהשנים שאנחנו מכירים. וכל מה שעבר לי בראש זה איך שהייתי מאוהבת בו, ואיך כשהוא ניסה לנשק אותי סיבבתי את הראש ועצרתי אותו, ואיך בכל רגע ורגע אחרי זה התחרטתי על זה.
וכל מה שרציתי זה שהוא יסתכל עליי שוב. עוד מבט, ועוד מבט, ואולי גם נגיעה.
אני רוצה להרגיש.
אני צריכה להרגיש.