מחשבות על בור ללא תחתית

לפעמים באמת שאין מה להגיב.

רביעי בערב, בעודי גוססת לי על הספה בסלון בעקבות צינון לא צפוי בעליל, אחרי שאחותי הלכה לביתה, אחרי שאחותי ואני הכנו ארוחת ערב טעימה, אחרי הלימודים שהסתיימו באותו היום, השותף הטוב* הציע לי להצטרף אליו למסיבת בית.

מהר מהר אכלתי 2 אקמול צינון ללילה, החלפתי בגדים, התבשמתי קלות ויצאנו לדרך!

במסיבה היה נהדר.

מצחיק, צפוף, חם וקר.

הרבה אלכוהול שזרם, הרבה אנשים שהם -לא- שנה א' כמוני.

התערבבתי קצת!

בבוקר למחרת לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה. התעוררתי בסביבות השעה 8, הרגשתי שאני בתהליכי גסיסה מתקדמים, לקחתי 2 אקמול צינון וחזרתי לישון. לא לפני שאני שולחת הודעה בווסטאפ לחברתי ללימודים שאני גוססת וככל הנראה ללימודים היום-לא אופיע. לאחר 4 שעות התעוררתי שוב בשביל לקחת עוד אקמול.

כשסוף סוף הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה, השעה הייתה אחרי 2 בצהריים.

את יום הלימודים הזה אני בהחלט פיספסתי, ואני עדיין תוהה לעצמי כמה חומר פספסתי, ואיך ומתי אני אשלים אותו.

חמישי בשעה 5 בערב התקשרתי לאמא, במטרה לשאול איך ומה צריך בשביל להכין מרק שעועית(יש לי את כל המצרכים, חוץ מתפו"א, מסתבר!), ואמא שמעה מייד שאני חולה(גוססת!) והפצירה בי לחזור הביתה.

כמובן שמשכתי את ה30 דקות האלה ל3 שעות, אבל הייתי בבית כבר בחמישי בערב, עם מחר חם שאמא הכינה

עכשיו אני בבית, אחרי שעשיתי את מעט הכביסה שהבאתי איתי, ואחרי שהצטיידתי בעוד מגבות גדולות ונקיות ונעימות, ועוד סט מצעים(כמובן!).

עשיתי שיעורים בכמותי, קראתי והקלדתי חומר ממקצוע אחר שיש לי בוחן בשלישי, ולקראת הבוחן באנגלית שיש לי ביום שישי, לא עשיתי דבר.

אני ממש סטודנטית למופת ><

אני חייבת למצוא איך אני מסדרת את עצמי מבחינת בניית הימים שלי.

אני אגיע לזה, בתקווה שמוקדם מאשר מאוחר.

הייתי רוצה להגיד שאני נהנת, אבל אני לא מצליחה עדיין.

אני כמעט נהנת.

*נכון, לא ציינתי את זה בכלל. יש לי שני שותפים: אחד שותף טוב, והשני..פחות.

יש בינינו אחלה אינטרקציה ושנינו באותו הראש, שזה מצויין!

חלמתי עליה הלילה.

מזמן לא חלמתי עליה בכזה בירור

היינו אני, היא, חבר שלה, ועוד שניים או שלושה אנשים מהבסיס שאני אוהבת-באוטובוס, או ברכבת. בכלי תחבורה ציבורי שנוסע לא מעט.

אני צילמתי

צילמתי אותה, את האנשים יחד, כולם שמחים, צוחקים. יש אושר בכל ההוויה הזו.

צילמתי אותה כדי שיהיו לי מזכרות יפות, כדי שאני לא אשכח.

ניסיתי להצטלם יחד איתה אבל כל פעם היא פנתה לאנשהו, התקרבה למישהו אחר ולא הצלחתי לצלם את שתינו יחדיו.

באיזשהו שלב התעוררתי, אבל היום שלי רק התחיל

בדרך ללימודים הבוקר חשבתי עליה שוב.

חשבתי על הצבא, על כמה שהיה לי כיף שם, איתה, עם אנשים אחרים.

בחלק השני של הצבא שלי, כמובן. בגדוד.

ואז חשבתי שמחלקה שבאמת נראה שהיה כיף בה זו הקשר.

גם כיף וגם אפילו פרקטי במידה מה לחיים..

ואז עלתה מחשבה על אם נעם הייתה מגיעה לקשר ולא אלינו.

היא הייתה אוהבת אותי. את זה אני יודעת. אבל אני לא בטוחה שהיא הייתה אוהבת אותי באותה מידה שהיא אהבה כשהיא הייתה איתנו.

אני יודעת בוודאות שאני אהבתי אותה.

ואני עדיין אוהבת אותה.

ומתגעגעת אליה כל כך.

אז עוד יום לימודים באוניברסיטה.

יום חדש בשבוע חדש(בכל זאת, אני מתחילה את השבוע שלי בימי שני..) שבו אני אתאמץ קצת יותר, ואצליח סוף סוף אולי להבין מה הולך פה.

מה הולך פה?

איך זה שדבר שאמור להיות לא קשור אליי בעליל מעצבן אותי(קלות)?

אני הבאתי לבחור את המספר שלה, וקידמתי את המפגש שלהם, אבל אני כל כך מקנאת בה.

אני רוצה לפגוש אותו בעצמי ולהתפעל מכמה שהוא גבוה וגדול ו-וואו.

אפילו שאני כבר יודעת. אני רוצה לגלות שוב.

אני כזאת קנאית.

תמיד נחשבתי לדברנית גדולה בתור ילדה.

מישהי שתמיד יש לה חיוך על הפרצוף, תמיד יש לה מה להגיד ותמיד מוצאת את הדברים הטובים בכל סיטואציה.

תמיד דיברתי ודיברתי, גם שטויות וגם דברים חכמים. בעיקר שטויות. ולא השתיקו אותי ונתנו לי להמשיך.

עד שעכשיו, בגיל 23 אני יושבת עם אנשים וכל כך שקטה. אפילו מופנמת אפשר להגיד.

מי היה מאמין שאני אהפוך להיות בת אדם מופנמת?

אני? מופנמת? 

מלאה בעצבות ואכזבות. כשלונות שאף אחד לא מודע לקיומם חוץ ממני.

מלאה בפחדים ורצונות לא ממומשים.

אפשר לראות את זה בבלוג. אני כותבת שאני הולכת לעשות משהו, הפעם אני אצליח, אני אתמיד, אני אעשה ואעשה.

וכלום לא קורה.

די. נמאס לי.

אני הולכת לישון.