לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

מחשבות על בור ללא תחתית


נגיעות של קצת.

Avatarכינוי:  אבולה

בת: 34

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


כל מיני החלטות שנעשות לא בלב שלם, אבל הרצון לניגוד של ההחלטות האלו לא ריאלי כי אני תקועה.

אני תקועה איפה שאני נמצאת, ואני צריכה להחליף כיוון ולהתחיל לנוע לכיוון השני.

הולכת לעזוב את המקום שבו אני נמצאת, הולכת לארוז את כל הדברים שלי, וחוזרת להורים.

כי אני תקועה, ואני צריכה איפוס. והאיפוס הזה לא מגיע מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.

עכשיו אני אולי מוקפת(תיאורתית) בחברים, אבל אני עומדת באותה נקודה במרחב ובזמן, ולא מצליחה לזוז ממנה.

אני צריכה להגיע למקום ניטרלי שבו אוכל להחליט לנוע לכל כיוון שארצה, לכל כיוון שימשוך, לכל כיוון.

 

כבר שבוע שאני על סך בכי, או בוכה, בלי הסף. חוצה אותו הרבה כשאני לבד.

כל דבר מפעיל את זה. טריגרים בכל מקום. טריגרים בראש שלי. מחשבות על תהום. ואני רוצה שזה ייפסק.

אם יגידו לי 'את רק צריכה לשנות את דרך החשיבה שלך' או משהו בסגנון הזה, או בסגנון אחר, שכולל הערות על איך לקחת את עצמי ולשנות את הכיוון, ולעזור לעצמי ולהציל את עצמי ו.. זה לא יעזור.

כי זה שאומרים לא באמת עוזר.

לתת עצה למישהו שלא רוצה לקבל עצה, לא יעזור לאף אחד.

 

אני צריכה הסחות דעת, ניעור מהמציאות למקום אחר. דברים שישכיחו ממני את כל מה שיושב לי בראש.

פגשתי אתמול מישהו שאני מכירה שנים, ושלא התראינו קצת פחות שנים מהשנים שאנחנו מכירים. וכל מה שעבר לי בראש זה איך שהייתי מאוהבת בו, ואיך כשהוא ניסה לנשק אותי סיבבתי את הראש ועצרתי אותו, ואיך בכל רגע ורגע אחרי זה התחרטתי על זה.

וכל מה שרציתי זה שהוא יסתכל עליי שוב. עוד מבט, ועוד מבט, ואולי גם נגיעה.

אני רוצה להרגיש.

אני צריכה להרגיש.

 

נכתב על ידי אבולה , 10/8/2016 02:06   בקטגוריות החיים בבאר שבע, פסימי, פילוסופיית סדינים, תובנות אישיות, תזכורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החומר ממנו עשויות המחשבות.


מתילפנידאט

דקסטרו אמפטמין סכרט

אמפטמין אספרטט מונוהידרט

דקסטרו אמפטמין סולפט

אמפטמין סולפט

 

והכל תקוע.

 

פעם הייתי שמחה.

הייתי שמחה, ודברנית, וצחקנית ומאושרת.

לא שמרתי דברים בבטן ולא ידעתי דברים רעים.

לא ידעתי תחושות רעות, שעוקבות ורודפות וחוטפות כל שביב של מחשבה טובה. כל שביב של מחשבה אופטימית שמחר.. מחר יהיה הרבה יותר טוב.

מחר אני אתעורר בבוקר, אבל בשעה אמיתית של בוקר ולא 3 בצהריים.

מחר אני אלמד משהו חדש, אראה משהו חדש, אעשה דברים צבעוניים.

אצייר, אצלם, אצבע, אלטף, ארגיש.

מחר אני ארגיש דברים חדשים שעושים נעים, שממלאים מבפנים ועוטפים בחום ורוך.

תחושה של ענן. אבל ענן נעים ולא הענן שאני מרגישה כשהמתילפנדאט יוצא מהמערכת. ענן שעוטף אותי, מצפה אותי מכל כיוון, מכווץ אותי במיטה מתחת לשמיכה, גורם לי להצמיד כרית חזק חזק לגב, כדי שאני ארגיש שאולי אני לא לבד. שאולי יהיה מה שיחזיק אותי שאני לא אפול למטה.

בלי תחושה עמומה אבל ענקית בשיניים. בלי ריחוף לא נשלט, שגורם לרגליים שלי לאבד אחיזה בקרקע.

ענן. כמו צמר גפן. כמו שמיכת הפוך שלי, הפוך הסינטטי שלי דרגה 5 מתוך 6 כדי שלא יהיה לי קר. שעוטף אותי, ומחמם אותי אפילו שהמיטה קרה.

אני פולטת חום, הוא אוגר אותו ושומר עליי. דואג שלא יהיה לי קר. שאני לא אעלם לתהום של עצב ואבדון.

 

דיכאון.

לילדה השמחה והדברנית והצחקנית והמאושרת יש דיכאון.

תמיד חשבתי שחייב סיבה ספציפית. משהו רע או כואב או נורא שקרה לי כדי שתהיה לי סיבה אמיתית להיות בדיכאון.

אחרת איזו עוד סיבה יש לי להיות בדיכאון? הכל טוב אצלי בחיים, לא?

לא.

ואני לא יודעת להסביר כששואלים.

ואני לא יודעת לבקש עזרה כשמציעים.

כן, אני אומרת שאני אעשה זאת. אבל ההבדל בין להגיד ללעשות הוא תהומי. יש מדרון תלול ועמוק בין מה שאני רוצה לעשות, למה שאני עושה באמת.

 

אז אולי אני לא יודעת מה החומר ממנו עשויות המחשבות, אבל אני יודעת שיש משהו, שמושך אותי למטה למטה למטה.

אני קצת טובעת. אבל בגלל שרק קצת, אני לא מסוגלת להביא את עצמי לבקש עזרה. 

איך יעזרו לי כבר? מה יוכלו לעשות שיציל אותי בשלב הזה?

 

נכתב על ידי אבולה , 20/7/2016 17:46   בקטגוריות מחשבות, תובנות אישיות, פסימי, לימודים, חלומות, החיים בבאר שבע  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלבים בסולם


אני עולה בסולם שלי, ואני יורדת.

לא הגעתי לרצפה, ואני לא רוצה להגיע אליה גם. הרצפה היא הסוף. סוף התהום. סוף החיים.

עכשיו, ברגע זה ממש, אני בנקודה שאני לא יודעת אם אני עולה שלב או יורדת.

בסוף חודש שעבר-תחילת החודש הזה עליתי שלב. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שנוגעת לתחום לימודיי בדיוק מוחלט. יש שיגידו עבודה אידיאלית לסטודנטים במחלקה.

לפני חודש פחות יומיים פגשתי בחור חדש.

הוא חדש מהבחינה שהוא נכנס לחיי באמת. פגשתי אותו לפני ושמעתי עליו סיפורים ודברים(בכל זאת שותף לדירה של חבר מהלימודים).

הוא עדיין חדש לי.

ואני לא יודעת איך לאכול אותו.

יש בינינו חומה בלתי נראית שנכון לעכשיו, ונכון לדעותינו והשקפותינו, אי אפשר לעקוף. (חומה פוליטית. ימין שמאל)

אני נמנעת מלדבר על זה, והוא מוקף בזה ומקיף את עצמו בזה וזה חלק ממי שהוא.

אבל זה גם חלק ממי שאני. זו המשפחה שלי, הבית שלי, החיים שלי מחוץ למעגל האקדמי שאני נמצאת בו.

אבל אני עדיין נמנעת מלדבר על זה.

 

אפילו עם החומה הזו, הוא גורם לי לעלות שלב.

הוא מצחיק אותי, דואג לי, מפנק אותי, מלמד אותי בכל יום משהו חדש.

הוא גורם לי להרגיש טוב.

להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש טוב איתו, להרגיש טוב עם הסביבה.

הוא סיפר לי שהוא פגש את השכן שלו, שהוא כמו אח בשבילו, והם דיברו עליי והשכן ממש החמיא לי ואמר לו שאני "פאקינג אמייזינג".

כמעט 4 שעות אחרי הוא שלח לי "נראה לי שאני מתחיל להתאהב בך. זה כבר לא דלוק, זה אוהב".

אני לא יודעת לחלק מחמאות יותר מדי, ולחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי מבפנים. אני שומרת וצוברת ואוגרת דברים, עד שאני מתפוצצת.

ואני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים. 

 

הלימודים לעומת זאת.. יש לי תחושה שמובילים אותי לירידת שלב.

מצד אחד אני מרגישה שאני במקום הנכון. אני נמצאת בתחום שאני רוצה, תחום שמעניין אותי, שמאתגר אותי, וגורם לי לרצות להכנס אליו עוד יותר.

מצד שני אני לא מצליחה להוביל את עצמי להתקדמות נכונה מבחינה לימודית-אקדמית.

אולי אני לא בנויה ללימודים באוניברסיטה? אני לא רוצה לחשוב את זה, כי אני רוצה לעשות את זה. ללמוד את התואר הזה. "לצלוח את האקדמיה" ולהצליח במה שאנ עושה.

אבל זה מדי פעם עולה במאחורה של הראש שלי. אולי אני לא במקום הנכון?

כל כך קשה לי לשבת, לפתוח את הספרים(מטאפורית. היום הכל על המחשב) וללמוד.

שנה שלא נגעתי בבלוג.

שנה שלא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו(התחלתי אחד סמסטר שעבר ואז היה לי בוחן ומאז לא נגעתי בו).

שנה שהתרחקתי מדברים שעלולים להסיח אותי מהלימודים.

אבל אולי לא הייתי צריכה?

אולי אני צריכה להשאיר את הדברים האלו, להכניס אותם איכשהו לרצף היום-יום שלי כדי להצליח ולצלוח את התואר?

 

ברגע זה ממש יש לי 2 עבודות להגשה עד מחר.

האחרת עד השעה 12 בצהריים, והאחרת עד 23:55.

ואני לא מצליחה להתקדם באף אחת מהן.

 

היום התחלתי לפתח צינון. כזה שהולך להחריב לי בקלות את השבוע האחרון של הסמסטר, בתקווה שלא. אני מקווה שהוא לא יחריב לי את השבוע.

אכין לי כוס תה, אסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית. אלחץ על "שמור", אסגור את כל החלוניות הלא רלוונטיות ואשב על העבודה.

 

ינואר שמח,

אני.

נכתב על ידי אבולה , 17/1/2016 23:39   בקטגוריות החיים בבאר שבע, לימודים, אהבה ויחסים, פסימי, אופטימי, תובנות אישיות, מתרוצץ בראש, לפנות בוקר, אני  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
14,886
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סטודנטים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבולה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבולה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)