לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

מחשבות על בור ללא תחתית


נגיעות של קצת.

Avatarכינוי:  אבולה

בת: 34

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

רגע של משבר


אני לא מבינה.

אני לא מבינה איך אני עושה את זה כל פעם מחדש.

 

לפני בערך שבוע(אולי יותר) הוא שאל אותי אם אני תמיד שמחה. עניתי לו שכן. או לפחות שאני משתדלת שכן.

ואמרתי לו שאפילו אמא אומרת- "רות תמיד מחפשת את הצד הטוב בכל דבר"

אבל אני לא תמיד שמחה. אבל כשאני לא-שמחה, אני לא תמיד יודעת מה הסיבה. ולכי תגידי לו שאת לא שמחה, בלי להגיד למה. בלי להסביר, למה אני לא שמחה. מה גורם לי להיות כל כך עצובה ככה באמצע השבוע, ככה באמצע היום(או הלילה).

לפעמים יש סיבות. אבל לא תמיד.

שאני זרקנית. לא משקיעה זמן בלימודים כמו שאני צריכה. כמו שאני יודעת שאני צריכה.

אני גולשת ברחבי הרשת. יודעת שזה בזבוז זמן מוחלט, ועדיין ממשיכה.

גם כאן, באתי עכשיו לכתוב כי אני לא מצליחה ללמוד, כי אני לא יודעת את החומר טוב, ובשאר הרשת אני מרגישה פשוט רע שאני משוטטת.

 

וזה לא שהמבחנים האלה באים בהפתעה. אבל אני לא מתכננת את הזמן שלי כראוי.

וזה פשוט בזבוז. וזה פשוט חבל.

אני מבזבזת את הזמן והכסף והמשאבים של כל כך הרבה אנשים ומקומות. 

ואנשים לא מאמינים לי שאני לא מצליחה, שאני לא מבינה. אני צריכה עזרה אבל אני לא מבקשת. אני לי אומץ לבקש. זה פשוט רע.

 

 

נכתב על ידי אבולה , 24/1/2016 00:06   בקטגוריות פסימי, לימודים, לפנות בוקר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלבים בסולם


אני עולה בסולם שלי, ואני יורדת.

לא הגעתי לרצפה, ואני לא רוצה להגיע אליה גם. הרצפה היא הסוף. סוף התהום. סוף החיים.

עכשיו, ברגע זה ממש, אני בנקודה שאני לא יודעת אם אני עולה שלב או יורדת.

בסוף חודש שעבר-תחילת החודש הזה עליתי שלב. התחלתי לעבוד בעבודה חדשה שנוגעת לתחום לימודיי בדיוק מוחלט. יש שיגידו עבודה אידיאלית לסטודנטים במחלקה.

לפני חודש פחות יומיים פגשתי בחור חדש.

הוא חדש מהבחינה שהוא נכנס לחיי באמת. פגשתי אותו לפני ושמעתי עליו סיפורים ודברים(בכל זאת שותף לדירה של חבר מהלימודים).

הוא עדיין חדש לי.

ואני לא יודעת איך לאכול אותו.

יש בינינו חומה בלתי נראית שנכון לעכשיו, ונכון לדעותינו והשקפותינו, אי אפשר לעקוף. (חומה פוליטית. ימין שמאל)

אני נמנעת מלדבר על זה, והוא מוקף בזה ומקיף את עצמו בזה וזה חלק ממי שהוא.

אבל זה גם חלק ממי שאני. זו המשפחה שלי, הבית שלי, החיים שלי מחוץ למעגל האקדמי שאני נמצאת בו.

אבל אני עדיין נמנעת מלדבר על זה.

 

אפילו עם החומה הזו, הוא גורם לי לעלות שלב.

הוא מצחיק אותי, דואג לי, מפנק אותי, מלמד אותי בכל יום משהו חדש.

הוא גורם לי להרגיש טוב.

להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש טוב איתו, להרגיש טוב עם הסביבה.

הוא סיפר לי שהוא פגש את השכן שלו, שהוא כמו אח בשבילו, והם דיברו עליי והשכן ממש החמיא לי ואמר לו שאני "פאקינג אמייזינג".

כמעט 4 שעות אחרי הוא שלח לי "נראה לי שאני מתחיל להתאהב בך. זה כבר לא דלוק, זה אוהב".

אני לא יודעת לחלק מחמאות יותר מדי, ולחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי מבפנים. אני שומרת וצוברת ואוגרת דברים, עד שאני מתפוצצת.

ואני רוצה לומר לו כל כך הרבה דברים. 

 

הלימודים לעומת זאת.. יש לי תחושה שמובילים אותי לירידת שלב.

מצד אחד אני מרגישה שאני במקום הנכון. אני נמצאת בתחום שאני רוצה, תחום שמעניין אותי, שמאתגר אותי, וגורם לי לרצות להכנס אליו עוד יותר.

מצד שני אני לא מצליחה להוביל את עצמי להתקדמות נכונה מבחינה לימודית-אקדמית.

אולי אני לא בנויה ללימודים באוניברסיטה? אני לא רוצה לחשוב את זה, כי אני רוצה לעשות את זה. ללמוד את התואר הזה. "לצלוח את האקדמיה" ולהצליח במה שאנ עושה.

אבל זה מדי פעם עולה במאחורה של הראש שלי. אולי אני לא במקום הנכון?

כל כך קשה לי לשבת, לפתוח את הספרים(מטאפורית. היום הכל על המחשב) וללמוד.

שנה שלא נגעתי בבלוג.

שנה שלא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו(התחלתי אחד סמסטר שעבר ואז היה לי בוחן ומאז לא נגעתי בו).

שנה שהתרחקתי מדברים שעלולים להסיח אותי מהלימודים.

אבל אולי לא הייתי צריכה?

אולי אני צריכה להשאיר את הדברים האלו, להכניס אותם איכשהו לרצף היום-יום שלי כדי להצליח ולצלוח את התואר?

 

ברגע זה ממש יש לי 2 עבודות להגשה עד מחר.

האחרת עד השעה 12 בצהריים, והאחרת עד 23:55.

ואני לא מצליחה להתקדם באף אחת מהן.

 

היום התחלתי לפתח צינון. כזה שהולך להחריב לי בקלות את השבוע האחרון של הסמסטר, בתקווה שלא. אני מקווה שהוא לא יחריב לי את השבוע.

אכין לי כוס תה, אסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית. אלחץ על "שמור", אסגור את כל החלוניות הלא רלוונטיות ואשב על העבודה.

 

ינואר שמח,

אני.

נכתב על ידי אבולה , 17/1/2016 23:39   בקטגוריות החיים בבאר שבע, לימודים, אהבה ויחסים, פסימי, אופטימי, תובנות אישיות, מתרוצץ בראש, לפנות בוקר, אני  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בן עשרים ומשהו


עשרים וארבע

עשרים וחמש

עשרים ושש

עשרים ושבע

עשרים ושמונה

עשרים ותשע.

 

הייתי בטוחה שהוא בן עשרים וחמש.

אולי אולי עשרים ושש.

היה לו יום הולדת בחנוכה. אני זוכרת שקניתי נרות חנוכה ורציתי להשתמש בהם כנרות יום הולדת, אבל היו הפסקות חשמל ולא הצלחתי לאפות את העוגה כי התנור[טוסטר אובן] כל הזמן נכבה, יחד עם כל החשמל בבלוק.

 

לפני יומיים היינו בחדר שלו. הוא פרק את התיק מהבית, ואני ישבתי על הכיסא מחשב שלו ודיברתי ודיברתי ודיברתי.

ואז לא זוכרת בדיוק מה הלך שם, אבל הוא שלף את תעודת הזהות שלו מהארנק, והראה לי עם האצבע.

"הנה, 1985". ואני הייתי מבולבלת בצורה לא רגילה.

הייתי בטוחה שהוא עובד עליי, כמו שהוא מצליח לעבוד עליי בכל פעם מחדש.

לא מבינה מה ראיתי, חושבת ואומרת שאני כנראה לא יודעת לספור טוב, הרי אתה בן עשרים וחמש, או שאולי בן עשרים ושש.

אתה לא נולדת ב1985.

והוא ענה לי, "כן, בדצמבר אני אהיה בן עשרים ותשע"

 

כבר יומיים שאני חושבת על זה ולא מצליחה לתת לאסימון ליפול.

הוא לא מתנהג בכלל כבן עשרים ותשע.

הוא מתנהג כבן עשרים וחמש, אולי עשרים ושש.

 

אבל איך מתנהג ן עשרים ושש, או עשרים ושבע? איך עשרים ושמונה או תשע?

אחותי בת עשרים ושמונה. אני רואה איך היא מתנהגת.

היא עכשיו בסוף התואר השני שלה, חודש הבא היא אמורה לסיים שם. היא עשתה תואר ראשון, ובכלל, היא מתנהגת בצורה ממש לא ילדותית ומהנה כמו מישהי שאולי בת עשרים וחמש, או שש.

היא בת עשרים ושמונה.

 

אז איך הוא ככה?

ולמה זה כל כך מפריע לי?

 

אני רואה בלוגרים שבגיל שלהם רשום 27 או 28, או אפילו 29 ו-30.

ואני חושבת לעצמי שוואו, זה קצת קצת מבוגר.

נכון, אני בת עשרים וארבע, ועשרים ושבע זה לא כזה רחוק ממני.

זה בסך הכל שלוש שנים הבדל.

 

אז למה אני כל כך מבולבלת פתאום?

 

יש לי בראש מחשבות שכל כך זרות לי, בגוף יש תחושות שאני לא מכירה. 

סוג של בלבול שאני לא מזהה ונורא קשה לא להתמודד עם זה.

ומה יש להתמודד עם זה בכלל?

זה בסך הכל מספר

עוד שנה שחיית על כדור הארץ, פחות שנה.

 

 

אני בת עשרים וארבע ואפשר לומר שרק עכשיו אני מתחילה את התואר הראשון שלי.

 

אבל כולם עם מחשובת מקובעות שברגע שמסיימים עם הצבא הולכים לאוניברסיטה.

עושים תואר ראשון, בימינו מייד לאחר התואר הראשון תואר שני. תוך כדי התארים מוצאים עבודות בתחום או לא בתחום.

לא גרים עם ההורים. יוצאים לדרך עצמאית.

מתבגרים.

אבל למה להתבגר כל כך מהר?

לאן אנחנו רצים?

 

למה אני כל כך מבולבלת?

אני כל כך מבולבלת עכשיו.

נכתב על ידי אבולה , 21/9/2014 03:38   בקטגוריות החיים בבאר שבע, מתרוצץ בראש, לפנות בוקר  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
14,886
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סטודנטים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבולה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבולה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)