מחשבות על בור ללא תחתית

עלה מישהו שדומה מאוד לרס"ר שלי מהגדוד. ראיתי אותו ונזכרתי בתהייה שהייתה לי פעם לגביו- אם אני אפגוש אותו מתישהו, הוא ייתן לי חיבוק? כי אני מאוד רוצה ממנו חיבוק. הוא אדם נפלא אפילו שהוא מפחיד כל כך.

ואז נזכרתי שחשבתי על זה בהלוויה של נעם. ואז התחלתי לחשוב על ההלוויה שלה והתחלתי לבכות.

נורא קשה לעצור את המחשבות האלה.

אני מחכה ומחכה שהחודש הזה ייגמר כבר, אבל זה לא שהוא רע לי. אני לא סובלת והוא גם לא עובר באיטיות.

הוא עובר לי די מהר. אני מספיקה אפילו לאבד ימים פה ושם. להגיע ליום שבת למשמרת לילה ולהרגיש כאילו זה שבוע חדש לגמרי, כאילו לא הייתי במשמרת צהריים ביום לפני. והופס- מתחיל יום חדש.

מה שבעיקר מפריע לי בימים האחרונים זה שבכל נסיעה שהייתה לי באוטובוס, הגיע רגע שבו התחלתי לחשוב על אנשים מתים.

נהייתי עצובה ואיבדתי רצון לחייך בהמשך הנסיעה.

וזה קרה בכל נסיעה.

אני יודעת שאני צריכה לעבור את הימים בנימה חיובית, אם לא בשבילי, בשבילה.

לעשות עם עצמי משהו, לנצל את הימים והשעות והדקות שניתנות לי, ולשמוח.

לא לשכוח אותה, לזכור אותה. פשוט לדעת שיש לי מקום בלב גם לדברים אחרים, שיכולים להיות אפילו יותר חיוביים ממה שאני חושבת שמגיע לי.

אני צריכה לזכור שהימים שעוברים, עוברים. לא יחזרו יותר. אי אפשר לחזור ולעשות דברים בצורה שונה.

ליישם את מה שרץ לי בפנים.

מזל שמצאתי עבודה.

יש לאן לברוח.