מחשבות על בור ללא תחתית

יש את הרגעים האלה שאני יושבת על הכיסא מחשב שלי,  והחתול מגיע אליי ונרדם עליי.

הוא בא, מתפרש, נמתח ומניח את הראש עליי, מגרגר כתגובה לליטופים והגירודים שאני נותנת לו, וישן.

הוא רגוע כל כך, שום דבר לא מטריד אותו.

יש לו אוכל כשהוא רוצה, משחקים (בצורות וגוונים של עכברי צעצוע) בכל מקום,ליטופים וגירודים מעוברים ושבים והמון ספות ומיטות נוחות.

אפילו ערימות מזדמנות של בגדים נקיים.

איך בא לי לפעמים להיות חתול.

מיאו

"אני כותב כשרע לי"

יש בזה מן האמת. אולי לא האמת השלמה, אבל יש מן האמת.

אני כותבת גם כשטוב לי, או כשאני רוצה לחשוב שטוב לי.

כרגע אני כותבת בעיקר כי חסר לי.

חסר לי בן זוג, קבוע או זמני, שיעזור לי לפרוק את המתח שהצטבר וממשיך להצטבר אצלי.

מישהו שיחבק, וינשק, ויספר לי גם כשרע לו.

מישהו שיתן לי מקום אצלו בפנים.

זה מרגיש אבסורד איך ברגע אחד ממחייכת ושמחה, אני הופכת להיות כבוייה.

החיוך נעלם, ולמרות שמוזיקה ממשיכה להתנגן, ואנשים שמחים סביבי, אני מאבדת את זה.

בוהה בכוסות בירה ריקות למחצה, ותוהה לעצמי כמה מסוחררים הראשים של מי ששתה אותן.

אני רוצה לשבת בפינה אפלולית ולשתות כוס בירה כשלידי יושב מישהו שחולק איתי חום גוף.

חום גוף זה מה שאני רוצה.

כמעט 5, הראש מתחיל להסתחרר לו.

סחרור של עייפות. שכרון שינה.

צפצוף ארוך באוזן שמתאפיין בשעות המאוחרות של הלילה, השעות המוקדמות של הבוקר.

והרבה חוסר.