מחשבות על בור ללא תחתית

אני נמצאת בזמנים רעים.

אני מרגישה את זה באוויר.

אני מרגישה את זה בעצמות הכואבות, באף המדמם.

בדמעות וכאבי הראש שתוקפים אותי ככה באמצע היום בלי סיבה ממשית.

אני רוצה לצאת למרכז המדבר, איפה שחשוך ולא רואים את אורות העיר, לשכב על האדמה ולהסתכל לשמיים.

לשתוק עם עוד מישהו. 

לדעת שאני לא לבד.

בלי לדבר.

פשוט להיות.

וכל כך קשה לי

מצד אחד-טוב לי סוף סוף במקום שאני נמצאת. האנשים שסביבי נעימים לי, אפילו חלק מהלימודים הולכים לי טוב ומעניינים.

מצד שני אני מרגישה כאילו הכל שקר אחד גדול.

כולם משקרים סביבי. עוטים מסכות ומספרים שקרים.

אני יודעת שככה אנשים. משקרים לסביבה שלהם כי הם לא יודעים להתמודד עם המציאות לגמרי.

אבל זה קשה לי.

גם אני משקרת. המון.

בעיקר לעצמי.

משקרת שאני לא לבד ושממש טוב לי.

ממש ממש טוב לי.