תמיד אהבתי את פברואר.
גם בגלל שהוא קצר אבל הייתה סיבה לא מובנת.
תמיד חיכיתי שהוא יגיע, כדי שאני אוכל לספור ימים.
הרי כי כולם יודעים שחודש פברואר הוא הקצר שבחודשים.
וכי יש בו פעם עשרים ושמונה ימים ופעם עשרים ותשעה.
אני מחכה לספור את כל עשרים ושמונה הימים הללו.
גם כדי לספור לתקופת המבחנים ההולכת וקרבה וגם כדי לספור עד יום השנה שלי.
יום הולדתי.
השנה זהו יום הולדתי השישה עשר.
עוד 5 ימים נותרו.
עוד חמישה ימים נותרו ליום בעל הרגשה רגילה כמו כל הימים שבשנה.
אבל יום זה הוא חשוב.
תמיד אנשים חגגו את היום הזה, היום שלי, איתי,ואני, אני לא הבנתי אף פעם למה הם עושים את זה ככה.
לפי דעתי יום כזה צריך להיות יום פשוט, אמנם לא פשוט ככל הימים אך פשוט כיום מיוחד.
הרי צריך את כל הברכות, האיחולים והמתנות לתת לאמי, שנשאה אותי ברחמה 9 חודשים ועוד שבועיים.
אני אשר הייתי אמורה להוולד כמזל דלי, ב-20 לחודש השני, החודש הקצר הזה, פברואר.
אבל אני, עקשנית שכמותי, נשארתי וישבתי, או שעדיף לומר צפתי, אצל אמי בבטן.
רק בשביל להרוס לאחותי הגדולה את יום הולדתה.
לגרום לאמא להיות בו בבית החולים. אמנם היו אלה יומיים של הפרש אבל אני חושבת שזה דיי השפיע.
אחותי אמרה לי שהיא שַמְחה כאשר אני נולדתי, כך גם סבתי אמרה.
מקצה האצבע עד למרפק, גודלי.
אני, ילדה חייכנית, קופצנית, שלמדה לזחול במורד כל המדרגות לפני הישיבה, כל זה הייתי.
ואומרים שנהנתי מכל רגע.
אז למה עכשיו, 16 שנה אחרי, טוב, כמעט 16 שנה אחרי, אני לא נהנת כמו שמספרים לי שהייתי?
למה עכשיו, אני לא חייכנית וקופצנית? למה אני לא זוחלת את כל המדרגות בבית הזה כמנו שהייתי תינוקת.
תינוקת.
כנראה שככה זה, שאנשים משתנים.
בימים האחרונים יש לי מן רצון לא מוסבר, תחושות מוזרות, זכרונות, והכל מתקופת הגן.
בשיעור אנגלית יש את ריח הפתיתים שרחל נתנה לי, אפילו הרוטב.
החול שנכנס לי למכנסיים, הגדר ששרטה לי את מצחי, שעדיין יש לי צלקת למזכרת, פינת העצים שהתחבאנו בה מכל הבנות.
כן, אני הייתי עם החבורה של הבנים, היו לי בגן 2 חברות טובות.
עם אחת אני עוד בקשר, אמנם כבר לא כאלה חברות טובות אבל עדיין ביחד איכשהו.
השנייה, השנייה נעלמה. לומדת במקום אחר, לא יצא לי להשלים את הקשר. אבל זה לא חבל.
זו בסך הכל עוד חויה לחיים השופעים שהולכים להיות לי.
אני לא ידעת למה כתבתי את כל זה, אני לא אשמה שהנוסטלגיה הזו פוגשת אותי ככה.
ואם נוסטלגיה, מאיפה המוזה הזאתי בכלל?
ממתי אני, רות, יודעת לצייר?
אמנם יש לי דמיון מאוד רחב בכל הקשור לארוטיקה אבל לא תיארתי לעצמי שאני, רות,תתאר את הדמיון בציורים.
אז ציירתי בחורה, הרי כולן מציירות בחורות לא? למרות שהיה ערום שם.
היה ריק, התמונה הייתה יבשה.
אז ציירתי גם בחור, בחור נאה, לפחות ככה רואים מאחורה. כמובן שגם הוא הגיע בעירום, אבל עירום אחורי.
עדיין היה חסר משהו, בינהם, יותר מאחוריהם, ברווח, ציירתי עוד בחור, אבל זה לא נראה ריאליסטי שהוא גם כןעם הגב.
ציירתי בחור, יותר נכון לומר גבר, ערום מלא היה גם שם.
אני לא אעלה את הציור הזה לכאן, לא נראה לי.
אולי המוזה תשוב אליי ואני אצייר שוב?
ואז, שאני אשתפר אני אשים תמונות אלה פה, שכולם יראו מה מתחולל בדמיוני הפרוע.
עכשיו שאני רושמת את זה אני חושבת, אז תהייה פה אורגייה, יותר ממה שיש בכל סרטי הפורנו ביקום הזה, אורגייה ענקית.
הכל עם הכל, כולם עם כולם.
נשים גברים זקנים וטף! [רק בלי הזקנים והטף. אני לא עד כדי כך פרועה..]
פנטזיות, חלומות, דמיון ומציאות.
תותים ושוקולד בכל הנוגע לדבר.
כן?
כן, כן.
רות סוף
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה
