יום פה, יום שם.
הזמן רץ והכל נעלם
חושבת על משהו, כעבור רגע המחשבה מתעופפת ודברים אחרים לחלוטין מעסיקים אותי.
דברים כל כך לא חשובים, כל כך טריוויאלים שלא אמורים אפילו לחשוב עליהם, אלא פשוט לעשות אותם.
אני לוקחת דברים כמובנים מאליהם.
מפתחת שאננות.
שאננות שתהרוג אותי בסוף.
אולי לא פיזית, אבל מנטאלית בטוח.
אני רואה את זה מגיע ואני לא יודעת איך לצאת מזה.
אני לא רוצה להתרגל לזה.
לא להכנס למצב הזה של השאננות.
חייבת לברוח מזה.
לרדוף אחרי מה שנכון לי.
לצאת מהמציאות הרגעית הזאת, מהמציאות ברת השינוי שנמצאת אצלי בידיים, ובאמת לשנות אותה למציאות חיובית, מציאות של הצלחה.
יש לי חורים בימים. זמנים שנעלמים כאילו לא היו.
זמנים שמתבזבזים על ריק.
שינה, בהייה במסכים
נעלמים בלי מטרה ובלי שימוש.
אני ישנה יותר מדי שעות ביממה.
שעות שאני יכולה לנצל עד תום כדי להשיג מטרות הצלחה.
מצד אחד אני אומרת "אני אנוח בקבר",
ומצד שני אני כל הזמן נחה. לא עושה דברים שיועילו לי לעתיר, רק ירעו. אני מחשיבה את זה למנוחה.
מנוחה לשם הרס.
בלי יותר מדי רצון שזה מה שיקרה.
אני יכולה לתרץ בשקריות שאני זקוקה לדחיפה, שאני צריכה ניעור, סטירה, בעיטה לפרצוץ, משהו שיגרום לי להבין לאן אני מובילה את עצמי.
מובילה במודע בסופו של דבר.
השינוי מתחיל כאן?
הוא חייב.
אין מי שינער אותי חוץ ממני.
אני רק צריכה ליישם את מה שאני מבינה.
אני צריכה שיהיה לי אכפת מעצמי.
וכאן טמונה הבעיה.
לא אכפת לי מעצמי מספיק.
אני מרשה לעצמי לתרץ שזה נגרם מהיחס של הסביבה כלפיי.
זה נראה לי כמו אחלה תירוץ. האשמה של הסביבה ולא של עצמי.
אבל זה לא יהיה נכון.
זה לא נכון.
הכל שקרים מסביב, ואני יודעת שאסור להאמין.
מי שמאמין לא מפחד.
מי שלא מאמין לא מכיר פחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה