מחשבות על בור ללא תחתית

בסופו של דבר, מה שאני מבינה מעצמי אחרי בכי של ייאוש, והבנה של הייאוש הזה, זה שאני פחדנית.

הפחד רודף אותי, ואני לא בורחת.

נכנעת לפחד, ונותנת לו לקרקע אותי, להאט אותי, לא לתת לי להתקדם.

נמצאת במעגל מכושף שמאוד קשה לצאת ממנו.

איבדתי את הכרטיס צילום של הספרייה שלי. כנראה בכיתה בשיעור גאוגרפיה האחרון(הממש אחרון!) ביום שלישי.

מצד אחד זה מבאס קלות, ומצד שני כל כך לא.

אני אמשיך לקרוא את הסיכומים שלי..

יום ראשון מתקרב, ומחר יום שרוף מבחינת לימודים><

לקרוא סיכומים ולהלחם ביתושים!

תהייה- *אם אני לומדת לפסיכומטרי, אני יכולה גם לקרוא לעצמי סטודנטית?

(*אם וכש..)

יש תחושה של כישלון באויר.

פחד.

אני יודעת שמצד אחד אפשר לבוא עם גישה של "זה רק מבחן, אין מה לפחד ממנו", ואפילו כדאי, אבל אני לא מצליחה להוציא את המחשבה של הכישלון מהראש.

לא למדתי מספיק, לא הקשבתי מספיק בשיעור,לא תירגלתי מספיק שאלות.

התעצלתי יותר מדי, ועכשיו אני אכשל.

וזה לא כמו בתיכון. בתיכון לא היה לי אכפת.

לא היה לי אכפת אם אני אכשל במבחן, ולא היה לי אכפת אם אני אקבל ציון גבוה מספיק. הסתפקתי ב60 ולא השקעתי.

עכשיו אני שואפת גבוה.

אני רוצה לקבל מינימום 90.

מינימום 90 כי אני יודעת שאם לא אין לי טעם להמשיך.

המטרה הראשונה העיקרית והיחידה שהייתה לי כשנרשמתי למכינה הייתה להעלות את הממוצע, הכי גבוה שאני יכולה.

לפתוח את הדלת, לתת לעצמי אפשרות בחירה גדולה יותר לכשאבחר מה אני אעשה עם עצמי.

וגם עכשיו, אני עדיין עם הגישה הזאת.

שני הציונים שאני אוציא עכשיו, יקבעו את הממוצע שלי.

מה שהם יהיו, זה מה שהממוצע יהיה.

ואני מוותרת לעצמי יותר מדי.

לא עוברת על החומר מספיק, ולא מגיעה מוכנה.

ככה התחושה לפחות.

ואני יודעת שהתחושות שלי מטעות אותי, כל הזמן.

אני יוצאת ממבחן עם תחושה שהלך חרא, שהלך לא מוצלח, מבלבל, לא ברור, שאין לי מושג בכלל מה עניתי, ואני מקבלת ציונים גבוהים.

כל יום שעובר אני אומרת כמה אני בשוק מעצמי.

איך אני, הבחורה שבתיכון לא ישבה לפני אף מבחן לעבור אפילו על החומר, עכשיו מצליחה כל כך.

הבעיה היא שאני מצליחה במבחנים של המכינה, וזה לא מרגיש לי מספיק טוב.

נכנסתי לשאננות עם הבחינה באנגלית סמסטר שעבר, והיו תוצאות לזה.

אמנם כן שיפרתי את הציון, אבל 80 לא מספיק בשבילי.

ועכשיו עם שני המקצועות האלה, שהם הומניים, ולא מסובכים.

אני מסתדרת טוב מאוד.

דורשים הבנה והגיון, לזכור פרטים שקשורים לחיים שלנו. חיי היום יום. הכל מקיף אותי ואני זוכרת ומבינה את הרוב.

אבל יוצאת כל הזמן עם תחושה שזה לא מספיק.

חסר לי.

תחושה שיש לי חור. בפנים יש חור, והוא לא מצליח להתמלא. ובטח שלא להסתם.

אני יודעת שיש שיגידו שאני לא צריכה להיות פרפקציוניסטית,

אני משקיעה מספיק ולא צריכה לזלזל בעצמי,

ש80 זה ציון ממש טוב ויש כאלה שיהיו מאושרים אם היה להם את הציון הזה,

אבל לי זה לא.

אני ארגיש שאני כישלון אם אני לא אגיע לאן שאני רוצה.

ואני יודעת את זה ואין דרך להוציא אותי מזה.

מבפנים כישלון. ובמחוץ אף אחד לא רואה.

אף אחד לא יודע.

כל מי שמכיר אותי בטוח שיצאתי מהתיכון עם תעודת בגרות מעולה. ממצוע גבוה.

הבחורה החרשנית, יודעת הכל, לומדת כל הזמן, מצליחה.

מרוצה מהציונים שהיו לה.

עד שנפגשים איתי, 3-4 שנים אחרי ומגלים שאני במכינה.

כל מפגש כזה קיבלתי תגובות בסגנון "מה? הייתי בטוח/ה שאת הכי חכמה בכיתה, שיש יש לך בגרות מעולה"

אבל יחסית לשאר הכיתה שלי כנראה הייתי בין החכמים.. [בכל זאת בת כיתה שלי עכשיו משתתפת ב'היפה והחנון', מסתבר]

אני יודעת שאני לא כישלון.

אני סוף סוף תפסתי את עצמי בידיים, ואני עושה מה שצריך לעשות כדי להתקדם בחיים. להצליח.

אבל התחושה הזאת תמיד מקוננת בתוכי.

מתקדמת, אבל מפחדת.