"אני כותב כשרע לי" זה משפט שהרבה בלוגרים כותבים ואומרים על עצמם.
זה נכון לגבי, אבל לא תמיד.
כלומר, אני רוצה להאמין שזה לא תמיד נכון לגביי.
עכשיו די טוב לי. אין לי שום דבר חדש בחיים. שום כלום. הכל רגיל ומשעמם ושגרתי. אבל טוב.
טוב לי.
זו שגרה שנוחה לי ונעימה לי.
למרות שמדי פעם אני מרגישה שאני קורסת, אבל אני מתמודדת עם זה.
כמובן שעוד לא קניתי כרטיסי טיסה.
כי אני מפחדת לצאת מהבועה הזאת שלי מפחדת נורא.
מפחדת מהלא נודע.
אם אני לא אהנה? אני הרי מתכננת לטוס לבד.
אם ייקרה לי משהו?
ואני לא פחדנית בד"כ.
רק לפעמים.
אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה אבל. לטוס לבד לאנשהו. להתנתק מכולם ולהסתדר לגמרי לבד.
אולי להכיר אנשים זרים שם, אבל להתחיל לבד.
ממילא אני לבד גם פה.. כל מי שיש לי זה המשפחה שלי באמת.
קיימים חברים, מעט חברים, שאני בקושי נפגשת או בכלל מדברת איתם.
בכל הנוגע לשמירה על קשר\ אני בנאדם רע. רע מאוד.
יש מחשבות שאומרות לי להמשיך לברוח מכולם ומהכל, ומחשבות מנוגדות שאומרות לי שאני צריכה להתחבר לכולם, להחזיר את כל החברים לחיי ולהפסיק לברוח. לתקן את כל הטעויות, עד כמה שאני יכולה. ולהפסיק לעצור את עצמי. להתחברת בחזרה להכל.
אבל אני לא רוצה.
אני רוצה להתנתק, ולמצוא חדש. להתרחק. ולהתחבר, רחוק.
עוד רגע אני עוזבת את הבית, מתחילה ללמוד רחוק.
זה הולך לקרות, אבל אני לא מרגישה שזה מתקרב אפילו בצעד. מרגיש כאילו הכל עומד במקום ולא זז.
אני עובדת וישנה, ישנה ועובדת. זה כל מה שאני עושה. כל הזמן.
מנובמבר אני ככה. מדי פעם יש גיחה לעולם החיצון, אבל אני עמוק בתוך השגרה הזו.
ולא רע לי, ממש לא. שלא יחשבו אחרת. טוב לי שם כי אני מנותקת מהכל. מחוברת קלות ומנותקת בגדול. וטוב לי ככה.
טוב לי ואני ממשיכה, עד שהבועה תתפוצץ ואני אמצא את עצמי פתאום באמצע שיעור באוניברסיטה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אבולה