מחשבות על בור ללא תחתית

מתילפנידאט

דקסטרו אמפטמין סכרט

אמפטמין אספרטט מונוהידרט

דקסטרו אמפטמין סולפט

אמפטמין סולפט

והכל תקוע.

פעם הייתי שמחה.

הייתי שמחה, ודברנית, וצחקנית ומאושרת.

לא שמרתי דברים בבטן ולא ידעתי דברים רעים.

לא ידעתי תחושות רעות, שעוקבות ורודפות וחוטפות כל שביב של מחשבה טובה. כל שביב של מחשבה אופטימית שמחר.. מחר יהיה הרבה יותר טוב.

מחר אני אתעורר בבוקר, אבל בשעה אמיתית של בוקר ולא 3 בצהריים.

מחר אני אלמד משהו חדש, אראה משהו חדש, אעשה דברים צבעוניים.

אצייר, אצלם, אצבע, אלטף, ארגיש.

מחר אני ארגיש דברים חדשים שעושים נעים, שממלאים מבפנים ועוטפים בחום ורוך.

תחושה של ענן. אבל ענן נעים ולא הענן שאני מרגישה כשהמתילפנדאט יוצא מהמערכת. ענן שעוטף אותי, מצפה אותי מכל כיוון, מכווץ אותי במיטה מתחת לשמיכה, גורם לי להצמיד כרית חזק חזק לגב, כדי שאני ארגיש שאולי אני לא לבד. שאולי יהיה מה שיחזיק אותי שאני לא אפול למטה.

בלי תחושה עמומה אבל ענקית בשיניים. בלי ריחוף לא נשלט, שגורם לרגליים שלי לאבד אחיזה בקרקע.

ענן. כמו צמר גפן. כמו שמיכת הפוך שלי, הפוך הסינטטי שלי דרגה 5 מתוך 6 כדי שלא יהיה לי קר. שעוטף אותי, ומחמם אותי אפילו שהמיטה קרה.

אני פולטת חום, הוא אוגר אותו ושומר עליי. דואג שלא יהיה לי קר. שאני לא אעלם לתהום של עצב ואבדון.

דיכאון.

לילדה השמחה והדברנית והצחקנית והמאושרת יש דיכאון.

תמיד חשבתי שחייב סיבה ספציפית. משהו רע או כואב או נורא שקרה לי כדי שתהיה לי סיבה אמיתית להיות בדיכאון.

אחרת איזו עוד סיבה יש לי להיות בדיכאון? הכל טוב אצלי בחיים, לא?

לא.

ואני לא יודעת להסביר כששואלים.

ואני לא יודעת לבקש עזרה כשמציעים.

כן, אני אומרת שאני אעשה זאת. אבל ההבדל בין להגיד ללעשות הוא תהומי. יש מדרון תלול ועמוק בין מה שאני רוצה לעשות, למה שאני עושה באמת.

אז אולי אני לא יודעת מה החומר ממנו עשויות המחשבות, אבל אני יודעת שיש משהו, שמושך אותי למטה למטה למטה.

אני קצת טובעת. אבל בגלל שרק קצת, אני לא מסוגלת להביא את עצמי לבקש עזרה. 

איך יעזרו לי כבר? מה יוכלו לעשות שיציל אותי בשלב הזה?