מחשבות על בור ללא תחתית

כל מיני החלטות שנעשות לא בלב שלם, אבל הרצון לניגוד של ההחלטות האלו לא ריאלי כי אני תקועה.

אני תקועה איפה שאני נמצאת, ואני צריכה להחליף כיוון ולהתחיל לנוע לכיוון השני.

הולכת לעזוב את המקום שבו אני נמצאת, הולכת לארוז את כל הדברים שלי, וחוזרת להורים.

כי אני תקועה, ואני צריכה איפוס. והאיפוס הזה לא מגיע מהנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.

עכשיו אני אולי מוקפת(תיאורתית) בחברים, אבל אני עומדת באותה נקודה במרחב ובזמן, ולא מצליחה לזוז ממנה.

אני צריכה להגיע למקום ניטרלי שבו אוכל להחליט לנוע לכל כיוון שארצה, לכל כיוון שימשוך, לכל כיוון.

כבר שבוע שאני על סך בכי, או בוכה, בלי הסף. חוצה אותו הרבה כשאני לבד.

כל דבר מפעיל את זה. טריגרים בכל מקום. טריגרים בראש שלי. מחשבות על תהום. ואני רוצה שזה ייפסק.

אם יגידו לי 'את רק צריכה לשנות את דרך החשיבה שלך' או משהו בסגנון הזה, או בסגנון אחר, שכולל הערות על איך לקחת את עצמי ולשנות את הכיוון, ולעזור לעצמי ולהציל את עצמי ו.. זה לא יעזור.

כי זה שאומרים לא באמת עוזר.

לתת עצה למישהו שלא רוצה לקבל עצה, לא יעזור לאף אחד.

אני צריכה הסחות דעת, ניעור מהמציאות למקום אחר. דברים שישכיחו ממני את כל מה שיושב לי בראש.

פגשתי אתמול מישהו שאני מכירה שנים, ושלא התראינו קצת פחות שנים מהשנים שאנחנו מכירים. וכל מה שעבר לי בראש זה איך שהייתי מאוהבת בו, ואיך כשהוא ניסה לנשק אותי סיבבתי את הראש ועצרתי אותו, ואיך בכל רגע ורגע אחרי זה התחרטתי על זה.

וכל מה שרציתי זה שהוא יסתכל עליי שוב. עוד מבט, ועוד מבט, ואולי גם נגיעה.

אני רוצה להרגיש.

אני צריכה להרגיש.

זו השעה הזאת בבוקר, שהאור כבוי, והשמש לא ממש יצאה, וכל הדברים בחדר נראים באותו צבע. 

השעה הזאת בבוקר של תחילת חודש אוגוסט, שאני מבינה שהופ. עוד שנה עברה בלי נעם. 

הפייסבוק עשה עבודה טובה בלהזכיר לי את מה שאני לפעמים חושבת שאני שוכחת. ומיד שאני מבינה שאני שוכחת, אני נזכרת ובגדול. מאשימה את כל הקשיים שלי, כל ההחלטות שלי מאז, כל הנפילות וההצלחות ביום הזה שנעם נהרגה. 

אני נזכרת בבוקר הזה, שנודע לי. 

בערך ב6 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון, והייתי במוקד ממש בסיומה של משמרת. בדיוק דיברתי עם הסייר ששאל אם לאסוף את המוקדנית שמחליפה אותי, ובדיוק התקשרתי אליה במקביל כדי לוודא, אז שלחתי הודעה שתכף אחזור אליו. 

סיימתי את תיאום ההגעה של המחליפה שלי והתקשרתי חזרה. 

"רות. נעם מתה."

"מה נעם מתה? אתה סתם עובד עליי. "

" לא רות, הלוואי והייתי עובד עלייך. נעם מתה"

"ההלוויה ב10 בבית עלמין צבאי משגב" 

החזקתי את עצמי עד שהמוקדנית באה, אספתי בינתיים את כל ספרי הפסיכומטרי שלי. שמתי את כולם בתיק. וחיכיתי לרגע שלא רציתי שיגיע. 

היא הגיעה, אני התחלתי לבכות. היא לא הבינה למה ואז אמרתי לה. ממש בקושי אמרתי לה. 

הסייר לקח אותי הביתה, הערתי את ההורים שלי ובכיתי לאבא. 

מה שאני זוכרת זה את ההתארגנות. אבא לקח אותי ועוד 3 חברים. 

אני זוכרת שהייתי שבורה באותו סוף שבוע. 

ואז הכל מתערבב. לא הלכתי לגילוי מצבה. כן הלכתי לשנה למותה. מאז לא הייתי שם. כל פעם דחיתי עם תירוץ אחר שאני לא זוכרת והוא לא חשוב. 

השנה אני חושבת שאני אלך. זה מחר. ואני לא אלך לבד. זה בטוח. 

אני מתגעגעת אליה. מדי פעם אני נתקלת בתמונות שלה שצילמתי. וזה קצת משמח אותי, שנשארה לי טיפה ממנה.