...שלא אתעורר יותר

זה מעבר למדהים ומוזר, כמה דברים משתנים עם הזמן.

-בסיס רחוק.

-הרבה בבסיס.

-קצת בבית.

-אחרי הצבא לעזוב.

-

יש משהו מקסים בלהיות עירומה בחדר הקטן הזה, בחוץ יש שקט, נקייה כאילו שבועיים לא התרחצתי, מנקה לאט את הפנים כאילו הן עכשיו יצאו מהבטן של אמא, יורדת למטה ונמקה את האוזניים כאילו עכשיו אני שומעת ברור יותר, נכנסת בין הסדינים כאילו הם חיכו לחבק אותי שבועיים שלמים, כאילו הכרית התאימה עצמה לראש והשמיכה אוהבת את החיבוק שלי.

וזה לא שאין את החדר הזה- הוא פשוט ממש גדול, אני עם מגבת ויש המון רעש, בפנים ובחוץ.

וזה לא שלא התרחצי שבועיים או לא ניקיתי את הפנים או את האוזניים.

וזה לא שאין שם מיטה שרגילה אל הגוף שלי, או כרית שמקבלת כל לילה את הראש שלי, או שמיכה שלא מקבלת חיבוק בלילה.

זה פשוט שונה ואחרת.

-

פנים חדשות אל תוך עולם מורכב ומגובש, חיוכים וצחוקים שקצת לא מובנים, מבטים ועבודה שאני עוד לא מבינה. כניסה למקום שלא רגיל לצורה שלי ועוד אין כל כך מקום שבנוי לגוף שלי, ולחיוך שלי, ולצחוק שלי ולמבטים שלי... הולכת להיות תקופה לא קלה עם עליות ומורדות כאחד שתתבטא על הרבה פנים בחיים שלי, לא רק שם.

משתדלת כמו תמיד לקחת את השחטה ולהאמין שהזמן יעשה את שלו, משתדלת לחייך ולדעת שכל דבר יבוא על מקומו.

כל דבר שאפסיד - אקבל משהו חדש, כל דבר שיכאב - ילמד אותי להתבונן טוב יותר, כל חיוך אמיתי - יירד באיזשהו שלב.

עם הרבה אוויר בריאות, קצת שיעול, הרבה געגוע לכל כך הרבה דברים, כל כך הרבה...

הולכת לישון... במיטה שלי. נתנו לי לילה אחד. במיטה שלי.

***רציתי להוסיף שיש משהו מאוד מרגש בשתיה מתוקה או מוגזת בצבא, זה עושה טוב לסיגריה ואולי עושה טעם של בית אבל אין כמו טעם של כוס נסטי מבקבוק גדול עם סיגריה מול המחשב בסלון.