 כינוי:
- Emily & Katia - מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2009
"Mysterious" פרק 2 - ריב.
פרק 2 - ריב.
יומיים אחרי שאלכס היה אצלי לא דיברנו. התביישתי לגשת אליו אחרי מה שקרה. זה היה עוד יום שהתכוונתי להתחמק ממנו. ראיתי אותו עובר במסדרון ושמתי מחברת מול הפרצוף שלי. לפתע הרגשתי מישהו מוריד את המחברת בזהירות וראיתי את אלכס עומד מולי. "נרגעת?" שאל. החלטתי להראות לו שאני קשוחה. "תמיד הייתי רגועה." אמרתי ופתחתי את הלוקר שלי, מתחילה להתעסק שם בכל מיני דברים. "זה לא נראה ככה..." הוא נשאר לעמוד לידי. "קורה." אמרתי וסגרתי את הלוקר. התחלתי ללכת לעבר הכיתה, הוא הלך אחריי. "אז מה לגבי היום בערב?" שאל לפתע. נעצרתי. היום בערב? זה ערב שישי... "היום בערב...?" שאלתי. לא הבנתי אם הוא מתכוון לעבודה או למשהו אחר. "כן, להיפגש את יודעת...יש לנו עבודה להגיש..." הוא אמר בטון של מובן מאליו. "אה, כן, נכון..." אמרתי בחיוך, למרות שהרגשתי קצת רע עם עצמי, משום שקיוויתי שלא יהיה לזה שום קשר לעבודה. "למה, מה כבר חשבת?" שאל, שוב פעם בטון הזה שלו. "שום דבר. אז אצלך בשבע?" שאלתי באנחה והוצאתי את הציוד. "כן. קחי את הכתובת." הוא הושיט לי כבר דף מוכן. חטפתי את הדף בעצבים מידיו והתיישבתי ליד השולחן שלי. הבטתי בכתובת. היום ערב שישי. יש לנו חופש מחר ומחרתיים ומה שאני עושה זה להתעסק באיזה עבודה מטומטמת. יופי לי.
באמצע השיעור שמעתי את אחד הילדים, ג'יימי, מתווכח עם המורה על כך שהוא רוצה להודיע משהו לכיתה. המורה אמר שהוא יכול להודיע בסוף השיעור, אך ג'יימי לא וויתר. המורה התייאש והסכים.
"טוב, ילדים! הקשיבו!" ג'יימי הכריז עם הומור בקולו. "מחר כולכם מוזמנים אצלי לסרט אימה בלי יוצא מן הכלל!" אמר בשמחה. כולם נחרו בבוז למשמע מילותיו של ג'יימי. "וואו, וואו...תרגיעו! רואים סרט ואז...המסיבה מתחילה!" הוא צעק. כולם החלו לצעוק ולתופף על השולחנות בשמחה, מתחילים להשתגע בכדי לא להמשיך את השיעור. למורה לקח כמה דקות להירגע את כולם, אבל בסוף זה קרה.
אף פעם לא כל כך אהבתי מסיבות, אבל את האמת שפתאום היה לי חשק לאחת. רק קיוויתי שאלכס יבוא, משום מה. הסתכלתי לעבר החלון המלא בטיפות גשם, מביטה אל השמיים האפורים. שוב לא יכולתי להתרכז, והפעם בגלל אלכס.
בחנתי את עצמי מול המראה. הכל היה בסדר, אך עדיין משהו היה נראה לי דפוק. אף פעם לא היה לי חשוב מה אנשים חושבים על הבגדים שלי ועל הסגנון לבוש שלי, אך היום היה לי חשוב למצוא חן בעיניי אלכס. גאד, מה יש לי ממנו? הבנאדם מגעיל אליי וזה גורם לי לחבב אותו? מוזרה שכמותי. סידרתי את השיער בפעם האחרונה ועזבתי את המראה, מונעת מעצמי לחזור אחורה אליה שוב.
ביתו של אלכס היה במרחק כמה רחובות ממני. הלכתי קצת בחשש, כי החושך כבר ירד והרחובות היו די ריקים. כשהגעתי לדלת שלו קצת היססתי אם לצלצל או לא. הבית היה נראה ממש מפואר מבחוץ. דפקתי בעדינות. נלחצתי קצת. אחרי דקה בערך, הדלת נפתחה ואלכס עמד שם, קצת כעוס. הוא הכניס אותי במהירות אל תוך הבית וניגש לנער שישב על הספה וצפה בטלויזיה. "תזכור מה אמרתי לך!" הוא אמר לו בשקט, אך שמעתי את זה. עלינו למעלה. "מי זה?" שאלתי את אלכס בשקט, מקווה שזה בסדר מצדי לשאול. "זה אח שלי, טיילור." אמר בעצבים וסימן לי לשבת. "הו" אמרתי בשקט והתיישבתי. הבן אדם הזה תמיד עצבני או שאני תמיד באה בזמנים לא טובים? "אז אממ.. הבאת ספרים?" אלכס שאל אותי. "כן" אמרתי והתכוונתי להוציא אותם מהתיק, אך אלכס עצר אותי. "חבל, לא היית צריכה" אמר והניח את ספריו על השולחן. גלגלתי את עיניי. הוא כזה... אלכס. הוא החל לדפדף בספר, מחפש את העמוד הנחוץ. "לא כדאי שתדליק את האור? קצת חשוך כאן" הצעתי כאשר הבחנתי שמנורת השולחן היא היחידה הדלוקה בחדר. "זה מפריע לך? כי לי לא... טוב, את יכולה ללכת להדליק." הוא אמר תוך כדי שהמשיך לדפדף בספר בלי להרים את מבטו אליי. פתחתי את עיניי במן תדהמה, אך לאחר כמה שניות קמתי להדליק את האור. התיישבתי לידו בחזרה והבטתי בו בכעס. רציתי שהוא ישים לב שאני עצבנית עליו, אבל מבטו היה תקוע בתוך הספר וזה עיצבן אותי עוד יותר. בסופו של דבר נוצרה סיטואציה שהוא מקריא לי ואני כותבת. לא הוצאתי כמעט מילה בכל השעה שעבדנו, עד שהוא קם ושמתי לב שהוא שם לידי בקבוק מיץ ושקית צ'יפס ומתיישב חזרה. "ומה איתך? אתה לא אוכל?" שאלתי אותו בזמן שאני פותחת את שקית הצ'יפס ומתחילה לאכול. "לא, אני לא רעב." אמר ואני משכתי בכתפיי והתחלתי לאכול.
אחרי שאכלתי שני צ'יפסים, הוא הביט בי וצחק. "מה?" שאלתי. "חשבתי שבחורות כמוך שומרות על הגיזרה או משהו..." אמר והחזיר את מבטו לספר, עדיין צוחק. הכנסתי את הצ'יפס חזרה לתוך השקית בכעס ומה שהתחשק לי באותו הרגע זה פשוט לבעוט בו. מה הוא רומז? "אה כן?! כן...?!" התחלתי לגמגם בעוד הוא מסתכל עליי בהרמת גבה ומצחקק. "אוקי" אמרתי ולגמתי מן הבקבוק בשקט. הוא חייך לעצמו. "תנסי פעם הבאה." אמר ולקח את המחברת, כותב בעצמו, כאילו קרא את מחשבותיי ורק עכשיו החליט לתת מנוחה ליד המסכנה שלי. "בית יפה יש לך..." אמרתי, משנה את הנושא. האמת סתם התחשק לי לשבת ופשוט לדבר איתו. לשכוח קצת מהעבודה. "תודה." הוא אמר, עדיין תקוע במחברת. "אוף נו!" לקחתי אותה מידיו. "מה את עושה?" שאל. "בוא נעשה הפסקה קטנה...בוא נדבר קצת. התעייפתי כבר." אמרתי ונאנחתי. "אז את תעשי הפסקה ואני אמשיך לבד." אמר וניסה לקחת חזרה את המחברת, אך לא נתתי לו. התחלתי לצחוק, אבל הוא נראה די רציני. "כדאי לך להביא לי." אמר בכעס. "קח לבד." התגרתי בו. הוא חטף מידי את המחברת באגרסיביות והטיח אותה בחוזקה על השולחן. "אין לי זמן לשטויות שלך, קייסי." נזף בי והמשיך לכתוב. "טוב, מה אתה כזה קשה..." אמרתי בשקט. "יש לך בעיה עם זה?" צעק. נבהלתי קצת. "כבר לא פעם ראשונה שאני שומע ממך תלונות!" התקרב אליי בכעס ונעמד מולי. "דיי כבר! כזה אני! תפסיקי לחפור לי." אמר והתיישב בחזרה בעצבים. "שיהיה לך לילה טוב." סגר את כל המחברות והספרים. הבטתי בו ומרוב העצבים אפילו לא הוצאתי מילה מפי. לקחתי את התיק שלי ופשוט יצאתי משם. ירדתי במדרגות לעבר הסלון והלכתי לדלת. "וואו, וואו...הכל בסדר?" שמעתי את קולו של טיילור. "כן. להתראות." אמרתי, פתחתי את הדלת ויצאתי משם, בועטת בדרך באיזה אבן שהייתה בכניסה לבית. איך? איך כל פעם שאנחנו עושים את העבודה המטומטמת הזאת זה מסתיים בריב? ולמה הוא כזה מגעיל? אוף, נמאס לי ממנו. כמעט כל הדרך חשבתי על מה שקרה, עד שנזכרתי במחר. במסיבה. הם יראו סרט אימה... ואני כל כך שונאת סרטי אימה, אני ממש פחדנית. טוב, מה כבר יש לי להפסיד? אני אלך.
| |
"Mysterious" פרק 1 - עבודת הגשה.
פרק 1 - עבודת הגשה.
בעיירה שלנו, סוואל, יש סיפור עתיק. סיפור שמספר על אנשים שנעלמים מדי שבוע. יש האומרים שעל ידי רוצחים, יש האומרים שעל ידי יצורים מבעיתים ולא מוגדרים ויש האומרים שעל ידי להקות זאבים. לדעתי גירסאת הזאבים הכי הגיונית. למרות שזהו סיפור שעובר מדור לדור, למרות כל האנשים שטוענים שאנשים הקרובים אליהם פשוט נעלמו...אני מאמינה שזה רק סיפור.
ישבתי בכיתה והבטתי מהחלון, על השמיים המעוננים. ירד בחוץ גשם זלעפות. החורף פה היה יותר ארוך מהקיץ. הרבה יותר. זה מבאס, אבל התרגלתי.
"אז אני רוצה שאתם תעשו עבודה, בנושא שלמדנו. אתם תעבדו בזוגות שאני אחליט. העבודה תוגש בעוד שבועיים מהיום." אמר מר ג'ונסון, המורה שלי למדעים. סובבתי את ראשי לאחור, מנסה לתפוס את מבטה של מוניק. רציתי גם לראות שהיא מקווה שמר ג'ונסון ישים אותנו יחד. "ארדן אלכס," נשמע קולו של מר ג'ונסון. "אתה עם העלמה דייביס." המשיך, ולאחר שתי שניות ראיתי את אלכס בא לקראתי, מתיישב לידי. ניסיתי להיראות מרוצה, למרות שלא הכי הכרתי את אלכס. זה היה די מוזר בשבילי, למרות שאני ואלכס לומדים כבר שנתיים יחד, מאז שהוא עבר לפה, לא החלפנו אפילו מילה אחת. אף פעם לא כל כך שמנו לב אחד לשנייה. "היי," אמר לי בקרירות. "היי" עניתי בחיוך. ניסיתי לגרום לו לחבב אותי, ההפך ממנו, לפחות כך נראה. הייתה מן שתיקה כזו מביכה בינינו, בזמן שכל הזוגות שמר ג'ונסון בחר דנו על העבודה. "אז, אממ..." התחלתי להגיד, "יום יפה היום." אמרתי בלי שום קשר. הסתובבתי ונתתי לעצמי מכה חלשה בראש. מפגרת, חשבתי. "אהה...כן...גשם, וזה..." אלכס אמר בטון ששידר 'מאיפה היא נפלה עליי'.
ראיתי שהוא קריר אליי ולא אכפתי. "אז מתי ניפגש להתחיל את העבודה?" שאלתי אותו בייאוש. "אני אבוא אלייך היום בשבע." אמר. וואו, הבחור ממש מתחשב. "בסדר," לקחתי את המחברת וקרעתי משם דף. כתבתי שם את הכתובת והגשתי לו. "הנה הכתובת." אמרתי. אולי הוא לא רוצה להיות נחמד, לא אכפת לי. אבל זה לא יפגע בציון שלי. הוא לקח את הדף והכניס במהירות לתיק.
הצלצול נשמע. "נתראה." אמרתי לו בחצי חיוך. "כן..." אמר בקרירות והלך משם. הוא כל כך נחמד, חשבתי לעצמי ונאנחתי.
"את עם אלכס ארדן החתיך!" מוניק התנפלה עליי מאחור. "כן. חבל שהוא לא כזה נחמד כמו שהוא נראה." אמרתי והנחתי את ראשי על השולחן. "אל תדאגי, יהיה בסדר. אתם רק הכרתם. את תראי שבהמשך הוא בטוח יפתח אלייך!" היא אמרה בהתלהבות.
מוניק, או מוניקה, כפי שהייתי נוהגת לקרוא לה רוב הזמן, הייתה החברה הכי טובה שלי. או בעצם החברה היחידה שלי. לא אהבתי את האנשים פה, וגם ככה הייתי בן אדם די סגור. טוב, אולי מה שיחבר אותי עם אלכס זאת העובדה שגם הוא בן אדם כזה. נאנחתי.
"אותי שמו עם מאט...שדרך אגב, הוא לא פחות חתיך מאלכס." אמרה מוניקה והביטה בי. "כן..." מלמלתי וחשבתי על מה יקרה אם רק אני אעשה את העבודה הזאת ואלכס ישב בצד באי אכפתיות. "אני מחליפה בן זוג!" אמרתי בהחלטיות. "לא! מה את דפוקה?" מוניקה צעקה. "אין מצב. יש לך לפחות קצת שכל?" שאלה. "כן. תקשיבי, המטרה של העבודה הזאת היא לקבל ציון טוב, לא רק לשבת לצד מישהו חתיך וזהו." אמרתי. "אני מבינה. אבל למה את לא רוצה?" שאלה. "כי בטח הוא אפילו לא יישתתף בהכנת העבודה." אמרתי, "למה אני צריכה את זה?" הוספתי. "אל תדאגי. אמרתי לך שזאת רק ההתחלה. בהמשך את תראי שיהיה טוב. אל תתייאשי על ההתחלה." אמרה. אולי היא צודקת, חשבתי. "למה באמת אני עושה מזה כזה סיפור.. זאת רק עבודה" ניסיתי לעודד את עצמי. לא באמת היה לי כוח לעשות עבודה אחת בשביל שני אנשים. "כי את סתומה. עכשיו בואי נלך לאכול הבטן שלי זועקת לעזרה" אמרה מוניקה ומשכה אותי לעבר הקפיטריה.
השעה הייתה 18:55, הייתי מוכנה כבר לקראת בואו של אלכס. הספרים הדרושים היו על השולחן, אבל אני עוד התעכבתי מול המראה, בוחנת את עצמי. "טוב, חמודה, אני הולכת לגברת ביירון. נתראה מאוחר יותר, תהנו. אה והשארתי לכם עוגיות על השולחן, למקרה שתרצו לנשנש משהו...ותה תכיני כבר לבד, שיהיה חם." אמרה. "אוי, אמא, לכי כבר!" כמעט ודחפתי אותה אל מאחורי הדלת.
ב 19:00 בדיוק נשמע צלצול בדלת. נשימתי נעתקה לרגע, אך חזרה מיד. אני לא מבינה למה אני כ"כ לחוצה מהילד הזה. יש בו משהו שגורם לי להירתע. ירדתי למטה ופתחתי לו את הדלת. "היי" אמר במבוכה קלה. הוא היה טיפה רטוב מהגשם שירד בחוץ. "אוי, אתה רטוב" אמרתי לו וסימנתי לו שיכנס. "כן.. זה לא נורא" הוא ענה. "בטוח?" רציתי לוודא. "אני בסדר" הוא חייך חיוך קטן. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. הייתה שתיקה קצרה. "אממ, אתה רוצה משהו לשתות אולי?" שאלתי בהיסוס. הרגשתי קצת כמו אמא שלי. "לא, זה בסדר." הפנים שלו הפכו לרציניות. הוא ניגש והביט בשולחן. "אתה יכול לשבת." אמרתי לו. הוא התיישב בשקט ולקח את המחברת שהייתה על השולחן, פותח אותה. התקרבתי בהיסוס והתיישבתי לידו. הוא הרים את מבטו מהמחברת אליי והביט בי בצורה מוזרה. "מה?" שאלתי. "שום דבר." הוא ענה והחזיר את מבטו למחברת. מה הוא רוצה? טוב, זה הולך להיות קשה...
אחרי חצי שעה שעשינו את העבודה ואני ישבתי כמו בול עץ בגב זקוף על הספה, החלטנו לעשות הפסקה. "תגידי, מה יש לך? את מפחדת או מתביישת ממני או משהו?" שאל. "אני? מה פתאום" אמרתי וצחקתי. קמתי מהספה והתקדמתי למטבח. "רוצה תה?" שאלתי אותו. "לא, אני לא אוהב תה." ענה. "עוגיות? משהו?" שאלתי. "לא, אני לא רעב." הוא ענה. אז ככה זה הולך להיות? אנחנו נעשה עבודה יחד, אבל הוא לא ישים עליי בכלל?
התיישבתי לידו בחזרה, אך הפעם יותר קרוב ממה שהיה לפני. הוא התרחק, כמה צפוי. הרגשתי את העצבים עולים לי במהירות. "תגיד לי, מה הבעיות שלך?!" התפרצתי לאחר זמן קצר שהרגשתי את עצמי מתחממת. "מה?" שאל בהפתעה. "מה מה?! מה אתה לא שם לב לצורת התנהגות שלך?" שאלתי בעצבים. "צורת התנהגות.....?" הוא לא הבין. "אתה אדיש, קר, לא אכפתי, לא חברותי, ולא פתוח במיוחד. לא משנה מה אני אעשה, אתה תחזיר לי בפרצוף חמוץ כזה שיכול להוציא אותי מהכלים, ואתה תמיד רציני ולא מחייך. מה נסגר איתך?!" צעקתי. נראה לי שהשארתי אותו די בהלם. הוא שתק לזמן מה. הוא היה נראה מהוסס ולא יודע מה להגיד. "אני.. אני פשוט לא אגיב על זה...נראה לי שעדיף לדחות את העבודה ליום אחר" אמר, עדיין בהלם, הלך אל הדלת ופשוט יצא משם. יופי קייסי, חשבתי לעצמי. עוד פעם אני והעצבים שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
