הכל הרבה יותר טוב, נתתי להרגשה הרעה לחלוף על פני, במקום לתת לה להשפיע עלי.

אני מצליחה לתמרן בין לימודים לחברים, והכל באמת מעולה.

יש את הדברים הקטנים שמציקים, אלה שאף פעם לא נעלמים. אבל אני לא נותנת להם להשפיע עלי כבר מזמן.

כבר הערתי לך, ואני יודעת שלהעיר שוב לא יעזור. ואולי זו בכלל לא הבעיה פה..

אני חושבת שהבעיה היא שהדברים שאתה אומר מתחילים להשפיע עלי. או יותר נכון, השטויות שאתה מוציא מהפה מתחילות לפגוע בי.

וכשאני ארגיש שזה יוצא מכלל שליטה אני פשוט אזרוק את זה לפח, בדיוק כמו שאני יודעת. ובדיוק כמו שנוח לי.

והפעם אני לא רואה את עצמי מתחרטת. כי אני לא חושבת שאני אמורה להרגיש מועקה אחרי שאתה זורק עלי מילה או שתיים.

אז אני לא מושלמת, למה לגלות לכולם?

מצד אחד אני לא רוצה שתתאהב בי, ומצד שני לדעת שאתה לא מאוהב מציק לי.

אתה אוהב אותי, אבל לא מאוהב. אתה יודע? אני מרגישה בדיוק כמוך. וזה מציק לי שזה ככה גם אצלך.

אולי כי אני יודעת כמה דברים שאתה לא..

לפעמים אני חושבת שאני משתגעת. לא, בעצם את השלב הזה כבר עברתי.

אני בטוחה שהשתגעתי. אני פשוט מרגישה שאסור לתת לי להיות לבד יותר מידי זמן, כי אז אני מתחילה לחשוב.

ובכל פעם שזה קורה, תופסת אותי מן הרגשה רעה כזו, שמשהו הולך לקרות.. ופתאום הכל נעשה מטושטש ולא ידוע.

ואני מחכה לנפילה, למרות שאני אפילו לא בחצי הדרך למעלה. איך יכול להיות שאני ממשיכה ליפול כשאני כבר על הקרקע?

הכל טוב, באמת. הכל מעולה אפילו.

אז למה התחושה הזו תופסת אותי כל הזמן?