השיטוט ממושך שלי בעולם הטאמבלר לא עושה לי טוב.

ראשית, האם אני היחידה שחושבת שטאמבלר מעורר נרקיסיזם? לא יודעת. הרי טאמבלר מרגיש לי כמו צפייה ממושכת באנשים שבוחרים לשייך לעצמם תכונות מעמיקות, לועסים ראשי פטריות עם מבטים מושפלים/מהורהרים (המילה היחידה שאני אף פעם לא בטוחה מתי צריך לשייך לה את האות ה' או ע') וכותבים פתקים בהם הם מגוללים את קורות חייהם הכוזבים. עכשיו, עד כאן הכל טוב ויפה. אבל בגלל שאני טינייג'רית מוכת מחלות שאין לה הרבה עיסוקים מלבד רביצות בחדרי המתנה של בתי חולים ברחבי הארץ, מן הראוי הוא שהשיטוטים שלי בטאמבלר לא יסתכמו בהצצות שטחיות לפרופילים ספורים. הנה, לדוגמא נערה בת גילי, שהטאמבלר שלה מאופיין בכל התכונות וההיבטים שציינתי לפניי רגע, פרסמה קישור לחשבון האינסטגרם שלה. נו, ומה? מן הראוי שמשועממת כמוני תקליק על הקישור.
אז האינסטגרם היה מלא בתמונות דק פייסים, אצבעת צלובות, הפרחת נשיקות והדבר היחיד שהסקתי מאותו חשבון הוא שבפילנד (בה גרה אותה נערה) לא נוהגים ללבוש חולצה. ניחא. אז איך זה מתקשר לכל מה שכתבתי מקודם?
זה כאילו לכל אתר יש את תכונות משלו. זאת אומרת, ברור שלכל אתר יש אמצעים שונים (למרות שהמטרה בעיניי היא בידיוק אותה מטרה), אבל בטאמבלר זה כאילו נוהגים לחשוף את הצד היותר מעמיק (ולא בהכרח אמיתי) ואינידיווידיאולי של אותו אדם, לעומת האינסטטגרם שלכאורה חושף בידיוק את אותו אדם בצד הכנוע שלו, שמתמסר לנורמות שאנחנו רגילים לראות בחיי היום יום.

זה דיי מעניין. הרי הגיוני שלכל אדם יהיו רבדים שונים ושהרבדים שהוא בוחר לחשוף משתנים מסיטואציה לסיטואציה, אבל אינסטגרם הוא אתר יותר מוחצן של האדם- כלומר מרבית הסיכויים שרוב האנשים שמשתמשים ברשתות החברתיות יעקבו אחריי אותו אדם דרך האינסטגרם ולא הטאמבלר, אז יכול להיות שדווקא בגלל זה האדם בוחר לחשוף את עצמה בצורה שמקובלת בחברה דווקא כשהוא יותר מוחצן כלפיי אנשים שהוא מכיר? זה דיי מובן מאליו, שחושבים על זה. עוד יותר מעניין שאם נמשיך וניקח שוב את אותה הנערה, אציין שהיא משתפת בקביעות פוסטים ותמונות בעלי כיתובים שסוטרים את כל הדרך בה היא מתנהלת בחשבון האינסטגרם שלה. אז מה מסיקים עכשיו, שאותה נערה אומנם מעיזה להביא את דעתה על עולם קפיטליסטי אבל לא אמיצה מספיק בשביל להתנהל בצורה שונה ממנו? 

אז כן, זו בדרך כלל הדרך בה אני שורפת את הזמן כשאני בבית. משוטטת באינטרנט ומנתחת פרופילים של אנשים שככל הנראה לעולם לא אפגוש, משייכת להם תכונות ומעצבת להם עולם פנימי, רק על סמך התמונות והפוסטים שהם מפרסמים. ואחריי זה אני מתלוננת שעדיין כואב לי הראש, למרות ערימות האדווילים והנוסידקסים שאני שותה- שימו לב, לא בולעת, שותה.

השפעות נוספות של שבועות ארוכים של מחלות מעצבנות ;

- צריך לפרסם מודעת חיפוש אחר התיאבון שלי- יותר נכון חוש הטעם שלי. זה לא שאני אוכלת, אני כן, פשוט להכל יש טעם של זכוכית. או חול. או מים חמים מהקומקום. למזלי, גיליתי את העולם היפהפה של גלידות בן&ג'ריס, שהטעמים האינטנסיביים שלו מעוררים אפילו את חוש הטעם העגמומי והאבוד ביותר. אבל מה? שימו לב, שיראל זו מדינה שנחשבת מתפתחת ושיט כזה, ובכל זאת- ברחבי העולם קיימים 112 (!) סוגים של בן אנד ג'ריס. ולעומת זאת, בארץ (פרט לחנויות ספורות של המפעל המקורי בת"א), קיימים רק פאקינג 18 סוגים! ובסופר שלידי-9! נו מה זה זה? גם לישראלים הקטנים מגיע לחוות טעם של גלידת עוגת גבינה ותות, או גלידת מייפל עם חתיכות בראוניס משוקולד לבן.

להלן הרשימה הקצרצרה של הטעמים שטעמתי- ניו יורק סופר, שוקולד בראוניס, סינמון באנס, טופי קראנץ', בצק עוגיות (א ה ב ה שלי הגלידה הזאת), פינט באטר קאפ (שאבא שלי השיג לי בחנות בת"א כשהייתי באסותא השבוע. הדבר הזה מושלם. אני לא אוהבת (בלשון המעטה) חמאת בוטנים, אבל לדבר הזה יש טעם של מרציפן ועננים. אם הייתי אדם מאמין, אפילו הייתי נשבעת למען זה), צ'אנקי מאנקי (שוקולד מריר עם גלידת בננות ואגוזים. האכזבה של חיי. תמיד לשמות הכי חמודים ומבטיחים יש את הטעמים המבחילים ביותר.). הידעתם שיש מקצוע שנקרא טועם גלידות? כנראה שאצטרך לעשות הסבה-עתידית מהקריירה שלי במזנון של הסינמה.

-גם אני מוחא כנגד ביטול הטיולים השנתיים. אומנם זה לא בידיוק שאני שובתת, גם ככה לא הייתי מגיע (הההלללללווו יש לי בדיקת לימפוציטים B ברביעי!) ובכל זאת- גם לי מגיע יום חופש *נוסף- וללא חיסורים לשם שינוי* בשנה  סתם, באמת שמשרד החינוך צריך להפסיק עם המנהג הקריזיונרי שלו של להפסיק לדפוק אנשים רק בדרך של לדפוק אנשים אחרים. אצטט אומן אהוב, נחקנו, משרד החינוך, נחנקנו.

-טוב, אז חזרתי לקרוא באופן רשמי וסדיר, ואתמול למשל ב4 בבוקר, התעוררתי כולי מיוזעת ומטונפת עם חום של תה רותח ובמקום לנסות להירדם איכשהו התחלתי לקרוא את הספר השני של סילביה דיי, בסידרה האידיוטית חשופה לעינייך- שמנסה לרכוב על גל ההצלחה המביך של חמישים גוונים (שמסרב להפסיק להיגמר). אין לי מה לומר על הספר הזה. אם בחמישים גוונים לפחות מידיי פעם יש הבלחה-רמיזה-ניצוץ לעלילה, הרי שבחשופה לעינייך היא פשוט מגישה פורנו עם עטיפה יפה ונטולת אזיקים. ברצינות, הרי חמישים גוונים לא כזה מצליח בגלל שתכלס, הוא גם סוג של ספר פורנו קלאסי, אלא בגלל שהוא שובר-טאבו על כל עסקי הסאדו למיניהם. בחשופה לעינייך זה סקס וונילה מעפן עם כוסית בלונדינית וגבר מתייסר. דמדומים-פלשבק. הובכת, סילביה דיי, הובכת. 

-וקצת צחוקים על הזרוע המשפטית של המדינה. עוד מילה הצטרפה לרשימת המילים שממוטטת כל חומה דמוקרטית שעדיין לא קרסה במדינה, עכשיו גם אסור להגיד נאצי. התברר שבמדינה שחשה ת'עצמה (סלחו לי על השימוש במילים חלולות) דמוקרטית *וחיות אחרות* יש מילים שאסור להגיד. אז עכשיו אפשר להגיד מאותגר הומנית או מצליב קרס, לבחירתכם. כי כאילו שאם אסור להגיד את המילה עצמה, אז נוותר על כל המשפט ולא נחרבש מילה נרדפת. מטומטמים. וטאץ' אתאיסטי לסיום: 
תזכורת לעוד מילים שאסור לומר בקול, לדוגמא, אדון האופל הנצחי שאין לומר את שמו (מזל שהבחור הושמד עם המוות של סדרת הסרטים של הארי פוטר) הלורד וולדמורט, ועכשיו גם אסור להתבטאות בחופשיות על אמת ולומר נאצי. מה משותף לשתי המילים? בשני המקרים, אחד מהם ריאליסטי, מדובר בדמויות שהשרשע הטבוע והנקוב בהם חזק כל כך שהשאריות שלהם עדיין קיימות למרות הזמן שהספיק לחלוף. אז מה, ילדודס, איזו עוד מילה, או יותר נכון שם, אסור לומר בקול?  

קצת מהפייבוריטים שלי לאחרונה