את המכתב המקוצר הזה אני בוחרת להתחיל דווקא מסופו של הסיפור הזה.יום א', 19.1.2014, בשעה 12:58, הייתי לאחר סיום בדיקה בבית החולים.
באותה הדקה, קיבלתי את ההודעה שבישרה על פטירתך. הבטתי בהודעה בפרק זמן שקשה להגדיר. אולי שניות ספורות או דקות ארוכות.

נעלתי את המסך של הנייד, והדלקתי שוב. נעלתי והדלקתי. כך מספר פעמים. הכנסתי את הנייד בחזרה לכיס. לא בכיתי, לא אמרתי מילה. 

שתקתי והמשכתי בדרכי. כל היום הנצחי הזה התרוצצת במחשבות שלי, למען האמת, את היחידה שהופעת בהם,
מאותה הודעה. 
לפניי כמה שעות, כששכבתי במיטה, הרשיתי לעצמי להסיר את המחסום הזה. הרשתי לעצמי להתעמת עם אותם המחשבות עלייך. הדבר הראשון שצץ לי בראש הוא רגע אחד,

 שאולי מתאר באופן הנקי ביותר מי את. אני חושבת שזה היה בזמן שיעור שהתבטל, הלכנו אני, את וחברה נוספת לחצר של בית ספר (אחריי שגורשנו באכזריות מהמסדרונות)

 וישבנו בדשא, ספק לומדות למבחן ספק צוחקות על כל דבר אפשרי שקרה באותו יום. אחר כך נזכרתי בעוד זכרונות שלי איתך, למרות שלצערי הרב קיימים ספורים כאלה, ו

בכל הזיכרונות תמיד היית רותם. רותם עם החיוך המפורסם והיפהפייה, הצחוק המדבק והעיניים העליזות. באותו רגע, שמתי לב שדמעה אחת מצאה את דרכה על לחיי, ואחריה עוד

אחת. ועוד אחת.
רותם, רק משהו קטן שאני רוצה להגיד לך בכל הטקסט המייגע הזה. את כן ניצחת את החיים רותם, את כן גברת עליהם, לא משנה כמה דמעות נקוות בעיניי עכשיו.

עצם העובדה שברגע שייזכרו בך לא ייראו נערה חיוורת, עם אותו כובע צמר וורדרד ועצמות בולטות, אלא ייזכרו ברותם האמיתית, שלא משנה מהי הקליפה שלה,

היא תמיד כל כך יפה, מאושרת, משרה אושר על כל הסובבים אותה... את מעולם לא היית לעבד למחלה. מעולם לא נתת לה להוות חלק מרכזי ממך. למעשה, לעולם לא

אזכור אף חלק קטן ממך שנגוע במשהו שאינו אושר טהור. 
האמת היא שישבתי וחשבתי הרבה לפניי שהחלטתי לכתוב לך עוד כמה מילים. פתאום אחריי הפעם הקודמת שכתבתי לך הרגשתי שהפרתי אינטימיות מסויימת

 שהייתה מכוונת כלפייך, שהמילים שלי מתפרזות ונבלעות בין כל המילים המופלאות והמלאות האהבה שממשיכות לזרום לקיר שלך. בסופו של דבר, כפי שאת רואה,

הרצון שלי לשפוך את המחשבות שמתרוצצות לי בראש גבר על כל שיקול אחר. כמו שציינתי מקודם, גילויי האהבה והערצה כלפייך לא מפסיקים להציף אותך. אם כל המילים

שנכתבות לך אכן נשקפות בעינייך שם למעלה, הלחיים שלך וודאי וורודות מרוב הסמקה בלתי פוסקת וחיוך ביישני וצנוע לא נעדר מהשפתיים שלך אפילו לא למאית

 השנייה. אני חושבת שהצלחתי לפענח למה הקיר שלך הפך לאינספור פריקות של משפטים מעריכים, אוהבים, כואבים. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים ששמעו עלייך והצליחו

לעצור את עצמם מלכתוב לך פיסה קטנטנה מהרגשות המעורבים. על איזה בן אדם מדהים היית. אולי מדהים זו לא המילה הנכונה ביותר, אולי מהפנט תתאים יותר.

והאמת? גם לא צריך לשמוע עלייך הרבה סיפורים. מבט אחד בחיוך של הילדה היפהפייה והקורנת בתמונות שלך, מספיקה בשביל להבין מי את יותר מאשר באלפי סיפורים.

גם אני, בסוף כל יממה שחלפה מאז יום ראשון, נשכבת במיטה בסוף יום וחושבת עלייך. כל כך הרבה יש לכולם לומר לך, אבל אפילו לרגע אחד קטן בחברתך כבר אי אפשר לזכות.

 לכן העמוד שלך הוא החוט האחרון, שעדיין לא נפרם, בין כל האנשים שיש להם כל כך הרבה מה לומר לך, אלייך, שאני לעולם לא אדע האם את יכולה לקרוא רק

פיסה קטנה מהם. העמוד שלך הוא מין חבל שמקשר ביני לבינך, צד אחד אני אוחזת, מהצד השני אני מקווה שאת עומדת. 
אני אפילו לא יודעת מה עוד לומר לך שעוד לא נאמר. רק הצורך העז הזה לתקשר איתך, בלי לקבל תשובה, כל הזמן מבצבץ לי בראש. המילים היחידות שהאצבעות שלי

לא מפסיקות להקליד הן 'איפה את' ללא הפסקה. זאת רק אני, שעדיין מרגישה שהסיוט המתמשך הזה הוא מצב זמני? כאילו עוד רגע ותחזרי, תגידי שהכל נגמר, שאיכשהו

הצלחת לחזור. אני כל הזמן חושבת על הימים האחרונים שלך, שהתנדנדת בין שמים לארץ, תלויה באוויר. אני מדמיינת שהגוף שלך עף ורק חוט אחד דק מאוד מחבר בינך לבין

האדמה. בסופו של דבר הגוף שלך החליט את החלטתו ואת עפת גבוה גבוה, מצטרפת לשורה של מלאכים בודדים ונדירים. מלאכים שלכולם דבר אחד משותף.

 לב גדול, טהור, נקי. בידיוק כמו הלב שלך. 

רק לפניי קצת יותר מארבע מאות יום חגגנו פורים בבית ספר. מדהים, לא? זה נראה לי כמו זיכרון רחוק ומטושטש. מין פחד משתק, עולה בי כשאני מבינה

שאם לטוהר כמוך זה קרה, אז עד לאן הגבולות מתמתחים? מתי הצדק נכנס לתמונה? 
מבעית לחשוב שלפניי זמן כה פעוט ראיתי אותך ובתסריט הכי הזוי לא הייתי מאמינה שיום אחד אקליד לך מילות פרידה. שאצטרך לקחת את כל

הזיכרונות שיש לי ממך ואיתך, לעטוף אותם טוב טוב ולא לתת להם להיעלם לעולם. כי מי ידע שזיכרונות ממך כבר לא יווצרו לי .
את יודעת, אני לא מצליחה להרגיש שזה הסוף. אולי כי זה באמת לא הסוף. אולי כי אני יודעת שכשאני כותבת את השורות האלו את אחד מהכוכבים שמביטים אליי

מהשמיים, ואולי כי אני יודעת שמחר כשאתעורר את תהיה בין קרני השמש שיעירו אותי. שום דבר, לעולם, לא ישכיח אותך מתודעתם של אוהבייך, את תמיד חלק בכל אחד מהם.

 לא משנה כמה גדול החלק בו תפסת בחייהם. את תמיד בליבנו. ולמעשה, זו לא קלישאה. 
החיוך היפהפה והעיניים הבורקות ימשיכו ללוות את אוהבייך בכל רגע ורגע.

 שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה
את חיוכך,  
קברו באדמה 
איך צומח שקט 
מתוך המהומה. 
בחלומך ברוח 
חרוז למנגינה