מיום ליום אני חושב יותר ויותר שהחיים (אמנם לא לגמרי אבל באופן מסויים) מכוונים אותך לאן שהמחשבה שלך הכי רוצה.
זה לא מחייב שזה יתבטא בדרך של הובלה לנתיב שאתה מכוון אליו,
אולי לתובנות מסוימות,
או לשלוח אנשים שיגרמו לך לשאול שאלות ובסופו של דבר לענות לעצמך עליהם,
או אפילו סתם לשפוך ת'לב.
מפליא.
אבל אני עדיין חייב ללמוד להתנתק מהרגשות מסויימות,
כי יש דברים שקרו,
שלא יעלמו בחיים מהזכרון.
בעצם אני אהיה גלוי,לא צריך להסתיר זה בלוג פרטי אף אחד מהקרובים אליי גם ככה לא קורא פה.
אני עדיין לפעמים מתעצבן מהמחשבה על האקסית שלי,
למרות שאין לי רגשות אליה,
והיא לא חלק מהחיים שלי כבר המון זמן,
לפעמים המחשבה על זה שנטשתי את הקורס תוכניתנים ההוא בממר"ם בשביל בחורה,
מה שיכל לפתוח לי כל כך הרבה דלתות בחיים,
שיכל לגרום לי להתמודד עם קשיים שהיו עושים אותי חזק אחרי שהייתי מסיים את השירות הצבאי שלי,
שיכל לתת לי את מה שתמיד אהבתי לפני הצבא ורציתי,
להיות במקום לא מוכר לי,
ספונטני,
להכיר אנשים חדשים כל יום,
חוויות.
קצת להתנתק מהבועה הזאת של הדרום,של באר שבע והאנשים המוכרים כל כך.
זה מה שעשיתי בעצם לפני שהכרתי אותה
אם זה היה בכל תקופה של החיים
של האנימה ,שהייתי מכיר חברים וידידות מהמרכז ומסתובב שם כל הזמן ונהנה כל פעם מחדש,לגלות עולם אחר ממה שיש פה,לנקות את הראש קצת,להכנס לבועה של כיף.
או התקופה של ה-להקה-אימו-ת"א-רמת גן- שהייתי נוסע להופיע כל הזמן במרכז עם הלהקה,
ומתלהב מהעובדה שיש מלא בנות חדשות שמתעניינות בי ואני בהן,וחברים חדשים שהכרתי,
אגב היום אני מנותק מכל מה שקשור לשתי התקופות האלה.
ברגע שנכנסתי למערכת היחסים הרצינית הראשונה שהייתה לי בחיים
נכנסתי בצורה טוטאלית ושגויה והנחתי של 100% מהאנרגיה,זמן ומחשבה על הקשר שלי.
ברגע שהוא נגמר הרגשתי שגם אני נגמרתי.
מצאתי את עצמי ריק ובודד, מסביב כל כך הרבה אנשים והרגשתי לבד,
כי ניתקתי את עצמי מכל מה שהיה סביבי מלבד האקסית שלי,
הרבה דברים איבדו משמעות והיו דברים שהם בלתי ניתנים לתיקון.
"טוטאליות."
טעות#1!
זמן לא חוזר אחורה,אף פעם.
שיעורים שידעתי כבר בגיל 16 חוזרים לי כמו בומרנג בשביל ללמד אותי שוב את מה שהספקתי לשכוח.
אין טעם להתחרט על מה שקרה,כי הוא כבר קרה.רק להסתכל קדימה על איך עושים את המצב יותר טוב.
אחרי שנפרדנו והרגשתי גמור,
לא יכולתי לסבול את הלחץ של הלב שלי ,ואת מה שהראש שלי הרגיש,
מחשבות גררו שאלות
שאלות גררו רצונות
רצונות גררו התמכרות
התמכרות זאת אובססיה.
ואובססיה זה רע.
פעם אחרי פעם במשך תקופה של שנה וכמה חודשים,
ניסיתי למצוא את עצמי מחדש.
לתלות תקווה בדבר אחד או שניים ולהאמין שאם אני אגיע אל הדבר הזה,זה בטוח יסדר לי את החיים.
וכשהגעתי לזה,גיליתי שזאת לא פתר כלום.התכחשתי.
ניסיתי וניסיתי וכל פעם קיבלתי כאפה לפנים וקמתי בחזרה בשביל לקבל את המכה הבאה.
תוך כדי השנה הזאת,
בשביל להקל על הכאב,
הרגשתי שאני חייב למצוא חיים קלים במערכת התקופתית הלא מוכרת הזאת שנזרקתי אליו, צבא.
אז נאחזתי באובססיית השיער הארוך שלי,
הוצאתי פטורים.
וגימלים.
והתחמקתי.
ושיקרתי.
בשביל לנסות להאריך שיער.
כי חשבתי ש"ברגע שיהיה לי שיער ארוך שוב כמו פעם,הבנות מהסוג שאני אוהב יתעניינו בי שוב ואני אמצא מישהי אחרת בשביל לפתור את הבעיה.
הצלחתי לתקופה מאוד קצרה אחרי שגמרתי את האנרגיות שלי בעניין כמעט.
בלתי אפשרי להלחם במערכת כזאת ואני מאמין שלא סתם הייתי צריך להתקל בבעיה הזאת.
הלקח שלמדתי הוא שיש דברים שאי אפשר להלחם בהם.
בעצם מה שזה סימל זה העובדה שצריך להשלים ולזרום.
כמו שאומרים שעץ שעומד חזק נגד הרוח ישבר,אבל העץ שיתכופף הוא זה שישרוד את הסערה.
זה בערך העקרון ,עם כמה שזה נשמע פלצני.
אני בנאדם עקשן,למדתי את זה על עצמי במיוחד מאז שהתגייסתי.
כי למרות שויתרתי על הניסיון להאבק במערכת על שיער,
החלטתי להמשיך ולנסות לגרום לחיים שלי להיות קלים יותר.
אז עשיתי בעיות בתפקיד הראשון שקיבלתי,
הוצאתי גימלים ברחתי ממסדרים עשיתי "צחוק" מכולם.
כן קיבלתי את החופש שלי,
אבל ברחתי מהתמודדות שהייתה יכול לעזור לי לצמוח ולהרוויח הרבה.
גם בתפקיד השני שקיבלתי,אחרי שסופסוף העבירו אותי,
במקום לקחת את עצמי בידיים כי קיבלתי את מה שביקשתי,
החלטתי למתוח את הגבול ולראות עד איפה אני יכול לעשות בית זונות.
כי למה לא? הראש שלי לא היה שקט והלחץ היה כבד מדי בשביל להחזיק אותו,
אז למה לא לעשות צחוק מהכל לברוח יום אחרי יום אל המחר.
עד שלבסוף אני מאמין שעוד התערבות מלמעלה קרתה.
משכו אותי מהתפקיד השני שכל כך אהבתי אל תפקיד אחר ששנאתי
וירקתי דם בשביל לצאת ממנו.
התפקיד הזה היה חרא של תפקיד עם שעות קשות ואנשים קשים סביבי.
ופה לא היו אנשים שהייתי יכול לעשות סביבם מה שאני רוצה.
תפסו אותי קצר.
הרגשתי כבול ומשתגע.
בסופו של דבר הצלחתי לצאת ,והאמת שהגיע לי לצאת בגלל שהבנאדם שהחזיק אותי קצר היה בן אדם רע.
לא נכנס לפרטים אבל בסופו של דבר יצאתי מזה
וקיבלתי את מה שחשבתי שאני הכי רוצה בצבא.
"חופש."
טעות#2!
לא,לא שיחררו אותי מהמערכת.
העבירו אותי לתפקיד הנוכחי שלי ,
טבח.
יומיות.
כן,נשמע חלום לכל מי שטוחן בג'ובים מיותרים של 8 עד 5.
אתה בא ב8 וחצי
מבשל ארוחת צהריים,
מסיים את העבודה שלך והופ ב2 וחצי אתה בבית כל יום,בלי שבתות בלי חגים בלי יום שישי.
יותר קל מבצפר.
תקופה מסויימת זה נראה לי מצויין.
הצלחתי לעבוד במקביל ובזמן שכולם טחנו נראה לי שאני עושה חיים.
והנה 9 חודשים אחרי שהתחלתי את התפקיד זה מכה בי.
שכל הזמן הזה שברחתי וכביכול השגתי את ה"חופש" שרציתי,
לא השתפשפתי בכלום,ברחתי,התגוננתי מהחיים עצמם.
כל האנשים האלה שעברו בדרך שלי ,בצבא,כל הקשיים,זה הכל היה שיעור אחד גדול
ניסיון ללמד אותי משהו שנמנעתי מללמוד.
ועכשיו,תקופה לא ארוכה מדי מהשחרור.
אני מתחיל להרהר,
במה אני עושה ולאן אני מוביל את עצמי או שזה לא אני שמוביל בכלל.
אני יודע שאני רוצה לעבוד במקצוע שמעניין אותי ומאתגר,
אבל שאפשר להרוויח ממנו משכורת הגונה בשביל להתפרנס.
ובמקביל להמשיך לעבוד על המוזיקה שלי,אחרי הכל זה החלום של החיים שלי,
ואני מקווה שיום אחד אני אצליח לפרוץ עם זה החוצה והכל יפתר בהוקוס פוקוס אחד גדול חח
[לכל אחד מותר לחלום לא? (: ]
אני יודע שאני מאוד רוצה ללמוד ואז לעבוד,
ושזה יהיה במקום שונה מפה,כי "קרוב לבית" בשירות הצבאי שלי עשיתי מספיק.
זה צריך להיות מקום שונה ,כדי להכיר אנשים ומקומות חדשים.
שיהיה ספונטני ,זה מה שאני אוהב.
עכשיו השאלה מכה בי,
ואולי אני שוב לא צריך לדאוג כי בעצם זה לא ישנה כלום,ואני פשוט צריך לזרום,
אבל אחרי שאני משתחרר
ואחרי שאני מתכוון לעבוד קצת
ולטוס לארה"ב לראות עולם ולהנות.
אני נוחת פה בחזרה.אל החיים האמיתיים.
ואני אמור ללמוד באוניברסיטת בן גוריון פה בבאר שבע,ולא במרכז ,כי זה הדבר ההגיוני לעשות.
לא צריך לעבוד בשביל לשלם שכר דירה כי אני גר פה קרוב.
לא לשלם על אוכל.
לא להטרטר בנסיעות.
חיים קלים ,משמעותית,אוניברסיטה זה לא כמו בצפר וזה לא משחק ילדים,הדברים האלה משחקים תפקיד נכבד.
אז אני אעשה את הדבר ההגיוני,
אבל אז מה?
אני אוותר על החוויה של ללמוד במרכז?ולחזור אל מה שאני כל כך רוצה?
אנשים חדשים וכל זה?
אני לא יודע.
כרגע הכיוון שלי הוא לעשות את הדבר ההגיוני ואולי אני אשלב נסיעות לת"א תוך כדי הלימודים,
ואולי אני אכיר אנשים שגרים מחוץ לעיר בעצם פה באוניברסיטה,אחרי הכל לא רק בארשבעים לומדים שם.
ואולי אחרי שאני אסיים ללמוד את מה שאני רוצה אני אעבור לתל אביב לעבוד שם.
אולי ואולי ואולי חח
החיים גדולים מדי בשביל לחשב אותם ולנסות לצפות
אני מניח שכל מה שנשאר לעשות זה לחיות ולראות לאן אני מגיע,
אבל צריך להיות ערני בדרך לא להפיל את עצמי מדברים טובים שמגיעים אליי.
כן,חפרתי,אבל היי,
אף אחד לא מכריח אתכם לקרוא (:
אני חייב תודה למישהי שאפילו לא קוראת פה
מהבסיס שלי
שהיינו תמיד בקשר של שלום שלום כזה
ודווקא היום בצורה אירונית
קצת לפני השחרור שלה
מסתבר שאנחנו מכירים אנשים משותפים ושבמשך שנים היינו באותו התחום מבלי אפילו לדעת ולהכיר אחד את השניה.
היא גם הייתה פריקית של אנימה פעם חח
היא אמרה לי שהיא צריכה לדבר איתי על משהו,
והתקשרה אליי ממש לפני שעה.
בכל אופן השיחה איתה נגררה מנושא לנושא ודבר לדבר ,
ואיתה בטלפון בעצם העברתי את כל התהיות האלה על תקופות,אנשים
האקסית,האובססיה לחיים קלים,ומה אני עושה אחרי שהצבא נגמר.
אני כל כך מעריך שמצאתי מישהי חדשה לדבר איתה בכנות כל כך אפילו שאנחנו לא מכירים לעומק,
אני מאמין שזה סוג האנשים,שזורם לי לדבר איתם בקלות כל כך,
שיכולים להיות יותר מ"עוד מישהו" ברשימת החברים שלי.
ואני באמת מודה למי שזה לא יהיה ששלח אותה לחיים שלי,להבהיר לי את הנושאים האלה
ובכלל בתור ידידה.
זה כל החפירה החודשית לא יהיה פוסט כזה ארוך עוד הרבה זמן אז תקראו אותו טוב טוב חחח
ואני ממליץ לכם לשמוע את Get Cape,Wear Cape,Fly - Once More With Feeling
צ'או (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
