Terrible Truth.

הציטוטים היותר מצחיקים.

אני בכיתה י', כידוע לכם (?), ולכן אני צריכה לעשות מחויבות אישית, כלומר להתנדב איפשהו. אני בחרתי במד"א. מד"א זה קשה, מאתגר, ומהנה ברמות מטורפות. המדריך שלנו הוא אייל, חובש בן 18, בן-אדם טוב ומדהים ופשוט קורע. הוא דורש הרבה, אבל ככה צריך.(:

פגשתי פול אנשים חדשים משם, והנה התוצאות:

*כתבנו פול, ולאודליה יש נטייה לכתוב ממש חזק. הפכנו דף ויכולנו ממש להרגיש את הכתב שלה בולט מהצד השני*

גיא: "אני מרגיש כאילו אני קורא ברייל".

אני: "טוב, באיזה עורק בודקים דופק אצל מבוגר?"

גיא: "אה, אני יודע! ברכיאלי!" *שם שתי אצבעות על העורק* "לא, רגע, אממ, קרוטיד!" *שם שתי אצבעות על הקרוטיד*

אני: "אתה יכול ממש לשחק ים-יבשה עם זה."

אלון (לאפרת): "אפשר לחשוב מה את עושה בבית, יושבת ומסתכלת על הקירות." אפרת: "מי אמר שאני כל היום בבית?" אלון (מתעצבן): "אז את יושבת אצל חברה שלך ומסתכל תעל הקירות, מה זה משנה?!"

אייל: "כשמישהו מת, הוא מחליף צבעים שבע פעמים." גיא: "יו, איזה מגניב." עומר: "תמות."

*אייל לימד אותנו על מחלות בדרכי הנשימה ובריאות, אז הוא שולח את אריאל ושירילי לרוץ מסביב לתחנה חמש פעמים*

(חמש דקות אחר כך אייל רץ לדלת וצועק): "שירלי, את צריכה לרוץ."

*בהמשך לציטוט הקודם- אריאל חוזרת מתנשפת* אייל: "אתם רואים? בית החזה עולה ויורד, עולה ויורד, במהירות מטורפת." אלון: "יו, נכון, רואים לה את הבטן!" עומר: "יופי, זה הזמן להעליב."

שחף: "אולי נצא להפסקה?" אייל: "נאאא, אין צורך."

אלון: "גם אני." אני: "גם אני." אפרת: "גם אני." גיא א': "מה, רק אני לא?" אייל (מלכסן אליו מבט ממזרי): "אתה מוזר."

גיא: "נו, נו, מהר, תביאי את האמבה!" (AKA אמבו, שזה מפוח הנשמה.)

*אייל מדגים מה זה סימפונות עם שני ניילוניות* "אתם רואים, ניילון אחד זה הקרום מצד אחד, והניילון השני.... (עוצר לחשוב)"

עדי: "...זה הקרום מהצד השני?" אייל: "בדיוק!"

אפרת: *נוהמת משהו* אייל: "די להיות פוסטמה-_-."

(בהמשך לציטוט הקודם)

שחף: "זין, אני לא עושה את זה." אייל: "הופה, דבר יפה." שחף: "מי זה שקרא לה פוסטמה לפני שנייה?#%$" אייל: "ראית איך היא דיברה?!" *מחקה אותה* "אבלאייל, אני לאיודעת מהעושים." *נהמה* "וזאת הייתה הגראנד פינאלה."

ציטוטי רוז! (רוז היא ילדה מטומטמת, מפונקת ו-וונאבי ערסית. התוצאות לפניכם)

*אייל מתחיל לכתוב על הלוח- הגדרה לקנה נשימה: "צינור הבנוי..."*

רוז: "מה זה? צינור הבבון?"

*רוז משגעת את ביש המזל התורן שנאלץ להיות בן-הזוג שלה בהחייאת זוגות. בגללה הוא לא הצליח להנשים את הבובה*

רוז (פונה לאייל): "אני רוצה להתגרש!"

(בשביל להנשים עם האמבו צריך לשים מנתב אוויר קודם, שנראה כמו צ'ופצ'יק קטן כזה)

*הזוג של רוז מנסה להנשים עם האמבו* אייל: "לאלא, החזה לא עלה." רוז: "מה לא עלה? אני ראיתי! הוא עלה! #%$^ אייל: "לא, הוא לא עלה." בן-הזוג: "אהה, נכון, לא שמנו את הAirway." רוז: "וואלה! יענו המוצץ!"

*אייל יוצא החוצה עם משקפי-שמש* רוז (מבט עאלק-סקסי): "איילוש!!! איזה-משקפיים-כפרעליך!" (אייל מתקפל מצחוק כל הדרך חזרה לחדר הדרכה.)

אייל: "בואנה, רוז, לא שמענו ממך שטויות היום!" אלון: "יש בזה משהו." (פונה לרוז) "כפרעלייך, נשמה, מה קרה?"

*רוז נכנסת בדלת לחדר הדרכה* "מתי מסיימים היום?"

*אייל מסביר מה זה טר"ן*

רוז: "מה, רגע, זה לא של הפרסים?"

הספקתי לעשות הרבה.

חגגתי שנה לבלוג הזה.

התקבלתי להתנדבות במד"א, שהיא, ד"א, הסיבה לחוסר העדכונים המשווע כאן. הלכתי למיתופיה, ופגשתי את גל ועירית.

חזרתי לנגן על פסנתר.

השקעתי בגיטרה כמו שצריך.

פיתחתי אישיות.

פגשתי המון המון אנשים חדשים ממד"א- פוסט אחרי זה יהיה ציטוטים.(:

התחלתי לשיר.

הלחנתי טקסטים שכתבתי.

קראתי את הספרים האהובים עליי- כל סדרת Twilight, דברי ימי האופל, וכמובן לעולם לא עולם הפסיכדלי להדהים של ניל גיימן הגאון.

חידשתי קשר עם ענבל, תומר ועוד כמה אנשים שהפכו לחברים מאוד מאוד טובים שלי.

שמרתי על קשר עם החברה הכי טובה שלי, שעברה ליוון ואז למיאמי, למרות המרחק והקושי- והעובדה ששנה שלמה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה פנים מול פנים.

הכרתי את החבר שלה, שהוא בן-אדם מקסים ומוכשר ברמות מטורפות (דרך המסן אמנם, אבל גם את גל ועירית הכרתי דרך המסן, כך ש...).

הבנתי כמה דברים על עצמי.

הספקתי לריב עם ההורים כמות פעמים בלתי נתפסת.

היה לי חבר, ונפרדנו.

בקיצור, השנה אהבתי, שנאתי, כעסתי, השלמתי, קינאתי, התרגזתי, צחקתי ושמחתי. הייתי עצובה, מדוכאת, פגועה, אהובה, שנואה, דחויה, טובה ורעה.

2008 היא שנה יוצאת-דופן... עבורי.

ונהניתי בה מכל רגע.

שתהיה לכולנו 2009 נפלאה.

וזה מעצבן אותי לאללה.

רגע אחד אני שמחה וטוב וסבבה לי. אני צוחקת, משתגעת, מתחרפנת ועושה שטויות וצחוקים באופן כללי. רגע לאחר מכן אני כבר לא יכולה לסבול את החיים האלה יותר.

יש לי הרגשה עמומה של בדידות שמלווה אותי לכל מקום. אני רוצה להתחבר לאנשים, אני רוצה לפגוש אנשים, אני רוצה לעשות משהו, אבל בו זמנית אני לא רוצה. אנשים ניגשים אליי ושואלים אותי מה קורה, מדברים איתי, ופתאום החשק להיות עם אנשים מתנדף ואני ממלמלת תשובות כדי לצאת ידי חובה.

זה מתחיל לעשות לי רע.

טוב, זה באמת שטויות. "מתחיל לעשות לי רע". זה ככה כבר דיי הרבה זמן. אני מעוצבנת על כל העולם. אל תשאלו למה. פשוט תקופה איומה כזאת, שאני ממש שונאת כשהיא חוזרת, והאמת, היא עושה וואחד קאמבקים כל שני וחמישי, וזה פשוט מוציא אותי מדעתי, ואני פשוט משתגעת.

אני מתחילה לפתח רגשות שנאה ממשיים כלפי כל הסובבים אותי, אל החברה האנושית בכלל ואנשים מסויימים בפרט. פשוט דרך ההתנהגות, הדברים השוליים כל-כך של חיי היום- יום, ההתעסקות הבלתי פוסקת בדברים כל כך שטותיים וחסרי משמעות.. זה גורם לי באמת לתהות, מי האנשים האלה? למה להתלבש יפה ולפי האופנה ולעשות ככה וככה ולהתנהג ככה וככה פתאום מגניב? למה בכלל עושים את כל זה?

לא יודעת. בפירוש.