שם לבלוג?.."יומני היקר"

אז,הוא עלה לאוטובוס,לא הזיז לי במיוחד. התעסקתי בתמרורים,ובחוברות תאוריה,והאזנתי באמפי.

הרמתי את הפנים כדי לראות עולם,והתכנון היה להוריד אותם שוב,אבל העיניים שלי נעצרו עליו.

אז הסתכלתי,והסתכלתי,והסתכלתי,כל כך יפה,כל כך משך אותי להסתכל עליו.

ואז,בצעד מפתיע,נפלה לגברת במושב המקביל המטריה,הוא קם מכיסאו,במטרה להרים לה אותה[זה לא רלוונטי שהוא לא הספיק כי היא הרימה אותה,אז אני לא אספר את זה],התחיל לדגדג לי בלב.

אני חייבת להישאר איתו בקשר,לא הכרתי אותו אבל מאוד רציתי.

אז חשבתי לעצמי,לקחת דף ולרשום את המספר,הרי חיים רק פעם אחת ומה יש לי להפסיד?,חוץ מזה,מה הסיכוי שנתראה שוב אם הוא לא יתקשר.

אז,פתחתי את המחברת לאחר ויכוח עם עצמי,נאלצתי להסיר את עיני ממנו,וניסחתי הודעה,הו,הייתי מרוצה מהתוצאה ונשאר רק להביא לו.

"אני אעשה את זה כשאתכונן לרדת מהאוטובוס".

לא ביזבזתי שניה והרמתי את עיני שוב לראות את היצירה,והיא,נעלמה כלא הייתה,בדיוק כמו החיוך שהיה על פני.

אירוני שבאותו רגע התנגן השיר "אהבנו" של אביב גפן,ומתוכו המשפט

"..

הבנתי שלא אראה אותך לעד

.."

[האמת,לגבי השיר רק במשפט הזה שמתי לב איזה שיר מתנגן,יכול להיות שהבחנתי במשפט אחרי דקה,אבל ככה זה נשמע מגניב יותר]

שטויות,הכל לטובה.

כן,ראיתי פרסומות טובות יותר,אבל זאת עושה לי חיוך כל פעם .אני מדברת על הפרסומת של "ארסי פרייייייייייייי".

רגע השיא זה הקטע שהוא אומר "say it like, you mean it"

אכן,כן.

בכל מקרה,יוצא לי לשוטט ברחבי ישרא וזה מדהים אותי לראות כמה אנשים יכולים לכתוב בפוסט אחד.

בין אם זה חכם ואם לא,מעניין או לא.

תמיד כשאני כותבת פוסט מסוים אני חושבת שהוא יהיה ארוך,אבל כשאני רואה את הדף בסופו של דבר,ראבק הוא כ"כ קצר.

אני חושבת אולי לא מציתי את עצמי עד הסוף,אולי לא כתבתי כל מה שעל ליבי,אבל גם לאחר סחיטת המיץ כמו לימון על סלט ערבי קצוץ דק דק,הפוסט הוא קצרצר.

ומה הבעיה עם זה?אין בעיה,סתם קטע.

האח סוגר 28 בבסיס.

כשהוא היה סוגר שבת,זה גם העציב אותי.

למרות ש..לא היה כזה הבדל בין הסגירות האלו לסגירות שהיו לו בפנימיה,בכל זאת התגעגעתי. כנראה העובדה שזה צבא גורם לזה להרגיש רחוק יותר.

אח,הימים שהיינו מפליצים אחד לשני בפנים..

היו ימים=].