החברים הישנים שלי
"לחברים הישנים שלי יש טעם משונה,זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה,זה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל,לעולם של הגדולים הוא מנסה להתרגל,זה שאהב לדעת עדיין הוא שואל וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל,וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר,מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר.." |
| 11/2013
לנשום
אתה עוצם עיניים ונושם עמוק, אני יודעת, יש דברים שסתם נראים רחוק.
צעד אחד לעבר שום מקום, נראה לי שהרבה יותר קל לי לבד. אני ממשיכה ללכת אבל הדרך כמעט נאבדה לי, עד שנראה לי שלרגע שכחתי לאן.
הקשבתי לך, הלכתי לים ונכנסתי למים, לפעמים צריך לעשות משהו שיזכיר לנו מה אנחנו באמת רוצים. רגע לפני שמאבדים את זה לגמרי.
אז שנייה לפני שנגמר לי האוויר, דמיינתי את החופש. איך הוא נראה כשזקוקים לו כל כך. לא ראיתי שם כסף, קריירה, אהבה או משפחה. אני כבר לא באמת מאמינה שאהבה קיימת. אולי התקלקלתי, או שאולי זה דווקא תיקון.
אני רוצה לעלות על מטוס לניו יורק, לנחות כשכבר כמעט זריחה אבל עדיין לא. לשבת על גג של בניין באמצע שום מקום. לכתוב, להסתכל על הכל בלי להגיד מילה, לשתוק, לאבד קצת את הראש. ואז לסדר אותו שוב. להתגעגע הביתה אבל לא לרצות לחזור.
הלוואי ותמיד יכולנו, לעשות בדיוק מה שאנחנו רוצים. הלוואי והיינו אמיצים מספיק כדי להגיד לא. או אגואיסטים טיפה כדי לחשוב קצת על עצמנו. הלוואי והיה לי אומץ, להחליט ללכת מבלי להסתכל לאחור, אבל אני לא, ואני כל כך שונאת את הפחד כשהוא משתלט עליי.
והנה עוד רגע חורף, הבדידות היא האויב הגדול ביותר לנשים פצועות עם לב שבור. מיטה ריקה, וההוא שממלא אותה ללילה, ובבוקר עוזב. הוא שם, אבל הוא לא, ואת עדיין לבד אבל טיפה פחות. את יודעת שזה זמני ובכל זאת מחכה לו בלילות, שיבוא, שילטף את הפחד. שינגב את הדמעות שכבר לא בגללו.
והוא כל כך בטוח שאת שלו..
שהוא אפילו לא שם לב,שאת כבר לא מסתכלת עליו באותו המבט. שהעיניים הן כבר לא אותן העיניים. שאת מדברת פחות, ומחבקת פחות. וכבר לא נושמת אותו בלילה. והוא כל כך היה בטוח שאף פעם לא תלכי..
שהוא אפילו לא שם לב, שכבר לא היית שם בבוקר שאחרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
