החברים הישנים שלי

מליון גוונים של אפור. זזים בעדינות בתוך הראש שלי. אני יושבת מול המסך של הטלפון ובוהה בו, משהו בין עשר לעשרים דקות. ״ כן,לא,כן,לא,כן,לא״. אני חושבת על ה ״כן״,  וקצב פעימות הלב שלי עולה. לבסוף אני קמה, ממציאה תירוץ עלוב, לוקחת את התיק ויורדת במדרגות, בלי לסובב את הראש אחורה. ״כן״. חיים רק פעם אחת, שלא תשבי ותבכי אחר כך על מה שתפספסי. ״כן״. עוד מדרגה. ״כן״. נכנסת לאוטו. מניעה, מדליקה אורות, מעבירה לדי, מורידה המברקס. הכל מהר, בלי לעצור. שנייה אחת של מחשבה ואני עלולה להסתובב. ״כן״. מדמיינת את הפנים שלו כשהן קרובות לשלי, איך הוא מפשיט אותי ומנשק ומחבק, ומסתכל לי בעיניים שנייה לפני שהוא גומר. וה״כן״ המהוסס הופך ל״כן״ מוחלט וברור. בשלב הזה,המוח שלי כבר לא מכיל מקום למחשבה על ההשלכות. 

השעה עשר בלילה ומסביבי רק חושך ואורות. שלמה ארצי ואני על כביש החוף. הים מימיני, ההרים משמאלי, כבר שכחתי כמה אני אוהבת את הדרך הזו כשהיא מובילה אלייך. עשרות פעמים נסעתי בה בחצי השנה האחרונה, והיא כל הזמן נראתה לי אחרת. תמיד היא הזכירה אותך, בהבזקים חדים וכואבים. זה היה פתאום מגיע ואני הייתי משתתקת. כשבלב שלי ידעתי שלא אלייך אני נוסעת, ומשהו מת שם אז. וזייפתי חיוך, וזייפתי שמחה. והעמדתי פנים שלא אכפת לי.

והיום אני שוב באותה הדרך, רק שהפעם אתה זה שמחכה לי כשהיא תיגמר. ושלמה ארצי שר על אומץ, ואני לרגע מפסיקה לפחד. 

אני בורחת ממך אלייך, מהתהום שלך, להצלה שלך. רק שתצליח להציל אותי ממך. 

לפעמים אני מתחננת מבפנים שתלך. רק שהמכה לא תהיה כואבת. 

והנה הפנייה ימינה, ושוב הכל אורות. וירוק. אלוהים, כמה ירוק. עליה גדולה ומפותלת, ובסופה אתה. עם החיוך והמבט הזה שאני כל כך אוהבת. ומלטף,ומקשיב ואוסף אותי אלייך. אני מורידה את המדים ואתה מקפל אותם בעדינות ושם אותם על הכיסא. אני מתקלחת והחום של המים שובר קצת את הקור שכבר הספיק לחדור לעצמות.

אני נכנסת לחדר שלך והמזגן כבר דלוק על חימום, מכנסיים רחבים, חולצה ונעלי בית בצד המיטה מוכנים בשבילי. והריח הזה שבבגדים שלך. שאתה אוהב כל כך שאני לובשת גם כשיש לי בתיק בגדים משלי, אבל איתם אני שלך. 

אנחנו שוכבים, ויש שם כל כך הרבה אהבה, שלפעמים זה קצת מפחיד להתמכר לזה. 

תמיד אותו מגע, תמיד אותו מבט לא ברור בעיניים. שוב אני מעלייך, שוב הידיים שלך בתוך השיער שלי. שוב אתה נושם אותי בשקט.. ואנחנו נעלמים בתוך החושך, ובתוך החושך יש לנו עתיד. פה אפשר לדבר על מה יהיה.

שוב אני מניחה את הראש על החזה שלך, שוב אתה מספר לי סיפור, על כל נושא שקיים בעולם. ואני נרדמת. עם המילים שלך, עם הלב שלך שלשנייה יוצא החוצה, ועם האהבה הזאת. ההרסנית. אני נרדמת איתה, וקמה איתה בבוקר. ושוב חושבת אם ללכת או להישאר, רק כי חייב לשאול. כי מאחורי כל זה קיימת מציאות.