אני עומדת מולה ומסתכלת עליה. על זאת שהייתה כל העולם שלך. היא עולה לי מדי פעם במחשבות. אני זוכרת שכל כך פחדתי ממנה אז, ממה שהיא וממי שהיא בשבילך, ומה שהיא עברה כדי להיכנס לך ללב. אני זוכרת שהיית מספר לי, איך אתה מתפוצץ מבפנים רק מלראות אותה. בתמונות היא נראתה לי מושלמת בשבילך, איכשהו הצלחתי להבין למה בחרת להיות דווקא שם.
התחלפנו, החיים שהיו פעם שלה הפכו להיות שלי. תפסתי את המקום שלה, בלי שבכלל התכוונתי.
ניצחתי אותך. את בטח כל כך שונאת אותי, שהרסתי את החיים שהיו אמורים להיות לך, אפילו אני הייתי שונאת את עצמי.
התאהבתי בו עוד לפני שידעתי שאת בכלל קיימת. מתישהו הרפיתי, זה הוא שבכל זאת לא שחרר. אל תשאלי אותי למה, כי לא אדע לענות לך. עד היום אני שואלת את עצמי למה דווקא אני, מכל הנשים בעולם. יש שאלות שתמיד יישארו שאלות. ולנו לא תמיד יהיו את התשובות להכל.
ניצחתי אותך. הוא כבר לא שלך יותר.
ניצחתי במלחמה שאפילו לא ידעתי שנכנסתי אליה. היום הוא מתקשר אלי כל בוקר, ובערב לפני השינה, ושר לי שירים, ומספר לי סיפורים, ומסתכל עלי בעיניים הגדולות האלה שלו שמפילות לי את הלב. אותי הוא מחבק בלילה חזק חזק בלי לשחרר. ומסתכל לי לתוך העיניים כשאנחנו שוכבים, עם אורות דולקים.
הוא אוהב אותי. כמו שאף אחד אף פעם לא אהב אותי לפני.
ואת, את עולה לי לפעמים, בכל מיני סיטואציות. אני מדמיינת איך את מסתכלת עלי, מיוסרת. בדיוק כמו שאני הסתכלתי עלייך לפני חמישה חודשים, כשעמדתם להתחתן. וכמה קינאתי בך. ובזה שעומד לצידך.
היום את עומדת לבד. ומסתכלת עלי בעיניים החומות הגדולות שדומות כל כך לשלו. ואין לי אפילו מה להגיד לך. אני מדמיינת איך החיים שלך בטח נראים עכשיו. אחרי שמונה שנים של ביחד, פתאום להתרגל ללבד. בלי הבן אדם הזה שהיה כל העולם שלך מגיל 16. הוא ברח ממך אלי. ואולי גם ממני הוא יברח, אל מישהי שתסתכל גם עלי באותו מבט מנצח בדיוק. אבל אני, כבר קצת התרגלתי שהוא הולך, יותר משהתרגלתי שהוא כאן.
ניצחתי. במלחמה ההיא שאף פעם לא נלחמתי בה. וזו שלא היה לה כל סיכוי. ניצחתי. התגברתי עלייך. זו שכל כך פחדתי ממנה.
אני יותר לא פוחדת ממך. הדמות שלך כבר בקושי כאן, היא כמעט רק כמעט ונעלמת. וכמעט ונשארתי רק אני. אני מצטערת. אבל אין מלחמות בלי מפסידים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
