לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החברים הישנים שלי


"לחברים הישנים שלי יש טעם משונה,זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה,זה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל,לעולם של הגדולים הוא מנסה להתרגל,זה שאהב לדעת עדיין הוא שואל וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל,וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר,מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר.."

כינוי:  אופק ילדותי

בת: 31

ICQ: 373232860 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2014    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2014

אני זוכרת אותך


אני זוכרת אותך, אני זוכרת את הילדה שהיית, את החיוך, והגומות והשיער. אני זוכרת אותך, במכנסיים קצרים וגופייה, בשמלה וכפכפים, במדים ירוקים. 

אני זוכרת אותך, את האודם בלחייך הלבנות, את צבע העור שלך. זוכרת את העיניים, הכבויות והמוארות. זוכרת את הדרך בה דיברת, את הצורה בה זזו השפתיים שלך. אני זוכרת אותך, בעגלה, באופניים, במכונית. 

זוכרת אותך במעון, בגן הילדים, בבית הספר, בצבא. זוכרת איך ארזנו את התיק שלך לטירונות. 

זוכרת אותך כשבאת , וזוכרת אותך כשהלכת. 

ילדה שלי, אין דבר יותר חזק משלושת המילים האלו, אני זוכרת אותך. במותך ובחייך. את מי שהיית ואת מי שלא תהיי עוד.

חלק ממני השארתי איתך. אותו חלק בדיוק שהענקת לי את כשנולדת. 

בלעדייך אין לו משמעות. אומרים שלזכור זה כל מה שנותר לנו, אבל מי יסביר להם שלפעמים זה לא מספיק. שלפעמים זה אפילו לא מספיק להתגעגע, כי זה רק חופר עמוק יותר בבור ההוא בתוך הלב. שלפעמים הגעגוע חונק, לפעמים אפילו קצת קשה לנו לנשום. זה התמונה ההיא מגיל שנה, או האלבום של בת המצווה. זה הוידאו מהטירונות, ואסאמסים ישנים. זה הפחד, הפחד לפתוח את הדבר שהכי קרוב להזכיר אותך, והכי קרוב להרוס אותנו. זה הדברים האלה שלא מדברים עליהם, זו המציאות ההיא שלא מביטים בה. זה אנחנו, בשישי ושבת וראשון וחגים. בימי הולדת וטיולים, באירועים משפחתיים. בחתונה של חברות שלך. בבר מצווה של אחיך, בלידה של אחותך. זה בעבר, ובהווה, ומצחיק, אבל בעיקר בעתיד, זה שלא יהיה לך.

 זה שם, בין מדפים, דפים וספרים. זה שם כשמסתכלים על זה, וכשמסיטים את הראש. זה תמיד מאחורי הגב, והרבה מעבר לעיניים. אבל היום, רק היום אנחנו מרשים לעצמנו לעמוד מולה. מול המפלצת ההיא שבארון. אנחנו נעמדים מולה ומשכנעים אותה שכבר הפסקנו לפחד, ושהמשכנו הלאה. אבל היא, אף פעם לא מאמינה, היא תמיד חוזרת. ואנחנו תמיד שם כשהיא באה.

נכתב על ידי אופק ילדותי , 4/5/2014 23:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



7,669
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופק ילדותי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופק ילדותי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)