החברים הישנים שלי

20. קצת מפחיד כי האחד התחלף בשתיים, קצת מלחיץ כי אתה לא בדיוק יודע למה מצפים ממך עכשיו. ומשמח כי התמלאתי בכל כך הרבה אנשים שקרובים לי ללב. נראה לי שרק אתמול הבנתי את זה, כמה אני מוקפת באנשים שעושים לי טוב. זה כל כך קל לשכוח את זה לפעמים. רק אתמול בפעם הראשונה הבנתי, שאני לא לבד. ושאתם כאן. 

אפילו אתה עדיין כאן, ההוא הזמני, התרופה שלי ללילה, שהכרתי בדיוק לפני שנה והיה אמור להיעלם מזמן. אתה כאן, איתי, לידי, כשצריך וכשלא. נכון, שאין לי מושג לאן זה הולך, אבל האמת היא, שכבר אכפת לי פחות. אולי אתה צודק, אולי באמת שני פלוסים לא יכולים להסתדר, ורק פלוס מסתדר עם מינוס. אולי שנינו באמת אוהבים את החופש שלנו מדי. אולי, אולי אנחנו דעתניים מדי, אולי באמת אנחנו מסתדרים רק כי אנחנו לא מתקרבים מדי, אולי באמת אנחנו טובים יותר ככה, מרחוק. אולי. 

אבל כן או לא, נצליח או ניכשל זה כבר לא באמת כזה משנה, כי הצלחנו בדברים אחרים. ולפעמים זה מספיק, לפעמים הכמעט הוא בסדר. 

מתישהו מבינים שאין טעם להילחם, עבור מישהו שהפסיק להילחם בשבילך. כן, מתישהו קולטים את זה ומרפים, הפעם כבר בלי שאלה של מה היה קורה אם. 

ספק אם בכלל תשים לב שהרמתי ידיים. 

מן תובנות כאלה של גיל 20. משהו שבא רק כשעוצרים לרגע ומעיפים מבט מלמעלה על החיים, על איך שהם נראים ואיך היינו רוצים שהם ייראו. על הנסיבות, על האנשים שקרובים ואלה שהתרחקו. על אהבה שלא קיימת. שאיפות וחלומות, השחרור הקרב מהצבא ודרכים חדשות ללכת בהן. 

הגיע הזמן להתחיל לבחור. בחירות. הן הכל בחיים.

צעד אחד לעבר שום מקום, נראה לי שהרבה יותר קל לי לבד. 

אני ממשיכה ללכת אבל הדרך כמעט נאבדה לי, עד שנראה לי שלרגע שכחתי לאן.

אנחנו אבודים, חשבתי על זה כשהסתכלתי על עצמי וגם עלייך כשישבנו שם, בספה ההיא. אנחנו חסרי כיוון שמעמידים פנים שהם יודעים מה הם רוצים מעצמם ולאן הם הולכים. אבל האמת היא, שלא באמת, אנחנו לא באמת יודעים. 

בחלומות שלי הכל נראה פתאום שונה, עכשיו אני כבר מרשה לעצמי לחלום עלייך. בין החלומות הגדולים שלי אני רואה אינספור מקומות אחרים, נופים עוצרי נשימה ואנשים שמדברים בשפה אחרת. עדיין קצת קשה לי לראות אותך שם, בעתיד שלי, קשה לי נורא לקחת אותך פתאום ברצינות, להתחייב לך, לשים דברים בצד. לא חשבתי שיהיה לי קשה כל כך לעשות את המעבר הזה, מהכמעט להכל. הוא קורה לאט, ובצעדים זהירים, ובפחד מוחלט ואין סופי, אבל הוא קורה, כי איפשהו בי שחררתי את המעצור, ונתתי לו לקרות. אולי זו טעות, ואני שוב אתרסק. אבל משהו בי קורא לי לשוב ולנסות, משהו באיך שאתה מסתכל עליי, כשאנחנו שוכבים או ישנים או כשאתה שר לי, חצאי משפטים שחותכים לי את הלב כי הם בדיוק אנחנו. אני לא בדיוק יודעת להגיד מתי זה קרה, שפתאום השתנית. משהו בחודש האחרון, שעשה את

הסוויץ, שהפך לך את המוח. 

לא קל לי להיות איתך, הסביבה שלנו לא מקבלת את זה בעין יפה כל כך. אבל בשבת ההיא כשישבנו שנינו, אני שמתי עלייך את הראש ונשמתי בשקט, והלב שלי התפוצץ מאושר באותו הרגע, עד כדי כך שידעתי באותה שניה שככה אושר אמור להיראות, לא במילים ולא בחפצים, רק בדממה ודרך  העיניים. נראה לי אפילו ששם זה קרה, הרגע הזה בו החלטתי שאני נלחמת עליך, בדיוק כמו שאתה נלחמת עלי. כשביטלת את החתונה. אתה נלחמת עלי.

עמוק בתוכי אני יודעת,שחלק מזה היה בגללי, אולי חלק גדול אפילו. אבל מעולם לא העזתי להגיד את זה בקול רם.

כי רמזת לי על זה כל הזמן, ופעם אחת אפילו אמרת בבירור. את, את חלק מזה. אילולא אני אולי הייתה לך טבעת על היד עכשיו. 

כשאני שואלת אותך על חרטות, אתה אומר לי שאתה נותן לחיים להחליט בשבילך. ברגעים כאלה בא לי פשוט בשניה לעורר אותך, להגיד לך להפסיק לברוח. אפילו שבחרת לברוח אלי.

החיים לא יבחרו בשבילך, כי מתישהו, תצטרך לעמוד מולם כמו בן זונה, ולהגיד איזו דלת החלטת לפתוח, ובאיזה עולם אתה רוצה לחיות.

 אני יודעת, שאני הבריחה שלך. שאני המקום השפוי שלך, שהפכתי את העולם שלך כמו שהפכת את שלי. אני יודעת, יודעת גם בלי שתגיד שהכמעט כבר לא כמעט, אני מרגישה את זה בעצמות. בחיבוקים שלך, וכשאנחנו עושים אהבה. בנשיקות שלך, אתה מנשק אותי, אתה, שלא מנשק אף פעם. אתה שלא אוהב מגע מיותר,מחבק אותי בלילה כאילו הייתי הילדה הקטנה שלך. אתה שומר שלא יפגעו בי, ואבוי לאיש שיזרוק לי חצי מילה לא במקום. אתה תקום עליו כמו אריה.

אתה פתאום מישהו אחר, או שאולי תמיד היית. נחזור שניה לפברואר של השנה שעברה, לפוסט הראשון שכתבתי עלייך, כבר שם ידעתי, שיש בך משהו שאף אחד לא רואה. היום אני רואה, וזה מלמד אותי שלפעמים כן צריך ללכת עם הרגש, ושזה בסדר להקשיב ללב. אבל הכאב שנעבור בדרך הוא גדול, כי אין אהבה שאין בה כאב ואין אושר שלא ידע אכזבה בתחילת דרכו. 

אז אולי אני שוב אתרסק, ואולי אני לא.

החיים כבר לא פועלים תחת שום חוק שהכרתי, אז הפסקתי לנסות לנחש אותם, ופשוט התחלתי לחיות.